פיוט, משל ומליצה תחת שבט הביקורת של הרמב"ם [1]

בפרשת אמור, ספר ויקרא, פרק כ"ג פסוקים ל"ג עד מ"ג, מדובר על חג הסוכות, ובפסוק מ' כתוב:

"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים".

מכאן התפתחה ספרות ענפה על אודות טיבם ותכונותיהם של ארבעת המינים [לולב, אתרוג, הדס, ערבה] הנלמדת לקראת חג הסוכות מדי שנה וכמובן גם בימי החג, והבאה לידי ביטוי גם במחזור התפילה ובספרי הקודש.

זו ההזדמנות לרמב"ם להבהיר היטב את דעתו הנחרצת בדבר ההבדל בין מדרש ואגדה מצד אחד, ככל שיש בהם טעם ודברי בינה, לבין אמת הלכתית שחובה לאמצה כהווייתה.

להלן דבריו של הרמב"ם, כפי שנכללו במורה הנבוכים בתרגום ובעיבוד הרב יוסף קאפח בהוצאת מוסד הרב קוק, חלק ג' פרק מ"ד:

"אבל ארבעת מינים שבלולב, כבר אמרו חכמים ז"ל בכך טעמים מסוימים על דרך הדרשות, אשר דרכם ידוע אצל מי שמבין דבריהם [2], והוא, שהם אצלם כעין המליצות הפיוטיות, לא שכך הוא עניין אותו הכתוב. ונחלקו בני אדם בדרשות בשני חלקים, חלק נדמה לו שהם אמרום על דרך באור עניין אותו הפסוק, וחלק זלזל בהן ועשאן ללעג, כי הדבר פשוט וברור שלא זה הוא עניין הכתוב. ואותו החלק נאבק ונתווכח על אימות הדרשות לפי דמיונו וההגנה עליהן, ודמה שכך הוא עניין הכתוב, ושמשפט הדרשות כמשפט הדינים המקובלים. ולא הבינו שתי הכיתות שהם על דרך המליצות הפיוטיות אשר לא יסופק עניינם לבעל תבונה, ונתפרסמה דרך זו באותו הזמן ונשתמשו בה הכול, כדרך שמשתמשים הפייטנים באמרים הפיוטיים.

אמרו ז"ל תני בר קפרא ויתד תהיה לך על אזנך, אל תקרא על אזנך אלא על אוזנך".

בספר דברים פרק כ"ג פסוק י"ד כתוב:

 "ויתד תהיה לך על אזנך, והיה בשבתך חוץ, וחפרת בה ושבת וכיסית את צאתך" –

שם אזנך = כלי זינך, שייכללו גם את היתד למען נקיון המחנה.

בר קפרא הפך את הפסוק בדרך מליצית, ואמר: על אוזנך,  משמע, כאשר ישמע אדם דבר מגונה - יסתום אוזניו באצבעותיו [האצבע נמשלת ליתד].

והרמב"ם ממשיך ב"מורה הנבוכים" כך:

"מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה, ייתן אצבעו בתוך אוזנו. מי ייתן וידעתי האם התנא הזה, לדעת הסכלים הללו, כך סבור בפירוש פסוק זה, ושזה הוא עניין המצווה הזו, ושהיתד היא האצבע ואוזנך הם שתי האוזניים. אינני חושב שמי שהוא משלמי הדעת [3] יסבור כן, אלא זו מליצה פיוטית נאה מאוד, זירז בה על מידה נעלה, והוא, כשם שאסור לומר דבר מגונה, כך אסור לשומעו, והסמיך את זה לפסוק על דרך המשלים הפיוטיים".

על הלומד ועל המעיין להתייחס לכתוב בתבונה ולהשכיל להבדיל בין משל ומליצה מצד אחד, לבין דברי הסבר והוראות על אודות קיום המצוות והדרך הנכונה ללכת בה - מצד שני.

ההתייחסות אל המדרש והמשל כאל דברים כהווייתם, הוא מנהג הסכלים.

בחיבורו מורה הנבוכים מחלק הרמב"ם את הסכלים לשתי קבוצות:

הקבוצה האחת מתייחסת למליצה כאילו היא תורה משמיים ומצוות אנשים מלומדה, והנמנים על קבוצה זו לא מצליחים להבין כי מדובר בפירוש מליצי ובמשל ושנינה, אשר מטבע יצירתם אינם מחייבים אלא באים על מנת ללמד, להחכים, לסבר את הדעת, ולהפיק דברי חכמה ותבונה.

לפיכך, קבוצה זו מחטיאה את המטרה של מחבר המליצה, אשר השתמש ביודעין בשנינות לשון וברעיונות פרי יצירת רוחו, ולא טען כלל לפרשנותו של פסוק, כפי שסוברים אנשים בקבוצה הראשונה.

הקבוצה השנייה, אף בה נמנים אנשים שמתייחסים לשנינות הלשון וליופייה של המליצה ברצינות יתירה - וממקום זה, באים ומנתחים את תוכנם של הדברים ואף מותחים ביקורת קשה ודברי קטרוג וביטול, על חוסר ההבנה כביכול של מליצי המליצה, שבאו בסך הכול לגוון ולהרחיב דעת הקורא ולא ללמדו הלכות... הנמנים על קבוצת סכלים זו, מתיימרים להעמיד עצמם מעל אותו יוצר מליצי, ומייחסים לו אמונה במליצה שהגה וכתב, ולא היא.

במקום גישות אלו, מצופה מהמעיין כי: יידע את ההלכה, וייהנה מהמליצה.  

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-

[1] הרחבה של פרק מתוך ספרי "דבר תורה על פי הרמב"ם", הפירוש לפרשת "אמור".

[2] רמז לכך שיש מי שקורא את דבריהם ואיננו מבין.

[3] מבעלי התבונה.