חובת ההנמקה של מומחה מטעם בית המשפט
על בתי משפט לנמק את קביעותיהם כאשר הם בוחרים לקבל את קביעותיו של מומחה מטעמם ואל להם להסתפק בנימוק המעגלי לפיו הם מקבלים את דעתו מכיוון שהוא המומחה מטעמם.
בתי משפט נוהגים למנות מומחה מטעמם על מנת שיתן את חוות דעתו בתחום מומחיותו ויאיר את עיני בית המשפט בסוגיות מקצועיות. ככזה, נוהגים בתי המשפט לכנות את המומחה המתמנה כ"זרועו הארוכה" של בית המשפט.
כך למשל, בעניינים של ליקויי בניה המצריכים ידע בהנדסה ובדיני התכנון והבניה, ממנה בית המשפט מומחה מטעמו לצורך ביקור בדירה, ובחינת הליקויים הנטענים בהתאם לידע המקצועי שברשותו.
לא אחת, בתי המשפט מבססים פסיקתם על קבלת חוות דעתו של המומחה מטעמם בבחינת "כזה ראה וקדש", מבלי לנמק.
במצב בו נימק המומחה מטעם בית המשפט את קביעתו – אזי ניתן להבין שבית המשפט קיבל את עמדתו של המומחה על הנימוק שהביא.
אך אם המומחה קבע כי "אינו מוצא כל ליקוי", וזאת מבלי להסביר ולנמק את קביעתו, ובית המשפט מקבל את עמדתו – שומה על בית המשפט לנמק מדוע החליט לקבל את קביעת המומחה.
בעניין זה ראה תקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת את חובת ההנמקה של החלטות ופסקי דין, בכלל זה על בית המשפט לנמק ולהסביר מהן הסיבות אשר הביאו אותו לקבל את דעתו של המומחה מטעם בית המשפט.
ללא הנמקה - אין אפשרות לדעת מדוע הגיע בית המשפט למסקנה אליה הגיע.
ללא הנמקה - לא ניתן להעביר ביקורת על פסק הדין ולבדוק האם הוא מבוסס ולא נפלה בו טעות עובדתית או משפטית.
ללא הנמקה – קשה לערער על פסק הדין, שכן אין אפשרות להצביע על טעות כלשהי, מלבד עצם העובדה שניתנו קביעות שאינן מנומקות.
על כן – חובתו של המומחה מטעם בית משפט לנמק את קביעתו, נגזרת מחובתו של בית המשפט לנמק את פסקו – שנועדה לאפשר לצדדים להבין כיצד הגיע לקביעותיו שבפסק הדין.
לעניין זה יובהר ויודגש, כי הנמקתו של המומחה מטעם בית המשפט צריכה להילקח אך ורק מתוך תחום המקצועיות והמומחיות שלו, ואל לה לגלוש לקביעות עובדתיות ומשפטיות – שהסמכות לקבען מסורה לבית המשפט.
בפסק הדין בעניין ע"פ 889/79 משה חמו נ' מדינת ישראל, פ''ד לו(4) 479, קיימות אמירות חדות וברורות בעניין חובתו של המומחה מטעם בית המשפט לנמק את קביעותיו. הדברים אמנם נאמרו בהקשר של משפט פלילי, אך הם יפים למשפט אזרחי, בשינויים המחוייבים.
ראה שם דברי השופטת ה' בן עתו:
" אולם, אל לנו לשכוח, שעד מומחה הוא ככל העדים, ועדותו נתונה להערכה ולביקורת של בית המשפט. אפילו כוונותיו טהורות שבטהורות (וחזקה על מומחי מז"פ, שאכן נכון הדבר לגביהם); אפילו עצם מומחיותו אינה מוטלת בספק - עדיין אין לראות במסקנותיו פסק-דין של בית-משפט. גם מומחה בעל שם וותק עלול לטעות - או, לפחות, עלולה עדותו להיפסל על-ידי בית המשפט - וכבר היו דברים מעולם."
וראה באותו פסק דין את דבריה הנוקבים של השופטת מ' בן פורת:
"כיצד יוכל בית המשפט - אם לא ניחן בכוחות על-טבעיים - לבכר מומחה על רעהו, כשהדרך שנקט איננה ניתנת לבדיקה באמצעות חקירה שכנגד? אין ספק, שבמקרה השכיח, כשבאים לפני בית המשפט מומחים, המכחישים זה את זה, עשוי להיות משקל להתרשמותו הבלתי אמצעית מאישיותו של העד; אך ברוב המכריע של המקרים, אם לא בכולם, מביא המומחה לפני בית המשפט מערכת של נתונים עובדתיים, שעל יסודם הוא מבקש להסיק מסקנה מסוימת, ומערכת נתונים זו ניתנת לבדיקה ולחקירה, כפי שניתנת לבדיקה ולחקירה אף עצם הבחירה של הנתונים, שהביאו למסקנתו של המומחה; בדיקת הנתונים ודרך בחירתם - באמצעות המסננת השיפוטית של מידת המהימנות שיש לייחס לעד - היא המביאה לקביעתם של המימצאים והמסקנות על-ידי בית המשפט;"
וראה את דברי השופט ש' לוין:
"שאלה אחרת יכלה להתעורר, במקרה שמומחה מביא לפני בית המשפט אך את מסקנותיו הסופיות מבלי להסביר את הדרך שנקט. האם רשאי בית המשפט לסמוך על המסקנות בהעדר חקירה שכנגד ובהעדר ראיה אמינה לסתור?"
ובעניין זה נאמר:
" מדברים אלה ניתן ללמוד, שהמומחית סמכה את יתדותיה אך ורק על התרשמותה ומומחיותה, מבלי שהיה זה ביכולתה או ברצונה לבאר באופן ראציונאלי את הדרך, שבה הגיעה אל מסקנותיה."
מסקנת השופט ש' לוין היא כדלקמן:
"יתר-על-כן, ספק רב בעיניי, אם לעמדת המומחית יש אחיזה בחומר שהומצא לנו.
מבחינה הלכתית כיצד? בע"פ 410/72 [1] הנ"ל, חרף השוני העובדתי בין נסיבותיו לבין הנסיבות שלפנינו, הזהיר בית-משפט זה מפני קבלת תוצאות בדיקתם של המומחים ללא עוררין והדגיש, בעמ' 261, כי "אין ספק כי בית-המשפט מוסמך ומחוייב להשתכנע, הוא עצמו, בערכן הראייתי של הבדיקות" ...
כאן מובאים דברי בית משפט בסקוטלנד, ואז ממשיך וקובע השופט ש' לוין:
"דברים אלה, שנאמרו בהליך אזרחי, יפים מקל וחומר בהליך פלילי, שאם תתקבל עמדת התביעה הכללית בנושא דנן, שומה יהיה על בית המשפט להתפרק מן הפונקציה, שהוטלה עליו על-ידי המחוקק, ושומה יהיה עליו לקבל כתורה למשה מסיני כל מה שיעלה לפני רצונם ומומחיותם של מומחי המשטרה והתביעה, על כל הסיכונים והבעיות הכרוכים בכך."
הדברים המצוטטים לעיל מדברים בעד עצמם, ויש בהם להסביר את טעמה של חובת ההנמקה המוטלת על המומחה מטעם בית המשפט.
