ערר 195/08 ברוך מזוז נ' ועדת הזכאות - מינהלת סל"ע
בית משפט השלום ירושלים
ו"ע 195/08
לפני:
כבוד השופטת אנה שניידר
המערערים:
1. ברוך מזוז
2. סילביה מזוז
נגד
המשיבה:
ועדת הזכאות - מינהלת סל"ע
פסק דין
1. לפנינו ערעור על החלטת ועדת הזכאות לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה – 2005 (להלן – החוק), שניתנה ביום 29.10.08 ואשר נקבע בה כי אין לראות בשטח של 19.55 מ"ר בכניסה לביתם של המערערים בישוב מפונה נווה דקלים (להלן – השטח) כ"שטח עיקרי" לצורך חישוב הפיצוי עבור הבית, אלא כ"שטח שירות" בלבד, שאיננו בר – פיצוי על פי החוק, (להלן – ההחלטה).
2. כפי שקבעה המשיבה בהחלטה, המדובר בשטח מרוצף, המוגבל מצדו המזרחי במעקה בגובה של 70 ס"מ ועליו מוזיאקה, מצדו הצפוני הוא מוגבל בקיר הבית באורך של 4.48 מ', ומצדו המערבי תחום השטח אף הוא בקיר הבית באורך של 6 מ'. מצדו הדרומי מוגבל השטח בקיר של חדר בנוי באורך של 3.25 מ'. החדר הבנוי הוקם בחצר, והקיר הדרומי אינו קיר המצוי ברצף ליתר הקירות המתהווים מהבית העיקרי.
עוד נקבע, כי השטח היה מקורה בתחילה באיסכורית, לוחות של פח גלי, שהוחלף לאחר מכן בשלבי עץ המשתלבים זה בזה.
3. ההחלטה נשוא הערעור שלפנינו ניתנה בהתבסס על פרשנות של פסק דין של בית משפט זה (כב' השופט סובל) שניתן ביום 16.5.08 בוע 135/05 צרפתי ואח', נ. ועדת הזכאות (להלן – פס"ד צרפתי), אשר אושר ביום 8.1.09 על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 2373/08).
המסגרת הנורמטיבית
4. סעיפים 32 – 43 לחוק, ביחד עם התוספת השניה, עוסקים בפיצוי בשל בית מגורים, דהיינו בית או דירה המשמשים או המיועדים לשמש למגורים.
הבסיס לפיצוי הוא "שטח הבית" כהגדרתו בסעיף 1 לתוספת השניה, שבה נקבע:
"שטח המחושב לפי השטח למטרה עיקרית כמשמעותו בתקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים ואחוזי בניה בתכניות ובהיתרים), התשנ"ב – 1992, שהיה בנוי בפועל ביום הקובע, וכן שטח המרתף, אם היה בנוי בפועל ביום הקובע, והכל – בתוספת 15 אחוזים, ובלבד ששטחים אלה לא יעלו על השטח שהיה מותר לבניה על פי תכנית התכנון התקפה; היה השטח למטרה עיקרית פחות מ- 80 מ"ר, יראו את השטח למטרה עיקרית כ- 80 מ"ר".
5. בפס"ד צרפתי נקבע, כי המסגרת הנורמטיבית הנכונה לשם בחינת "השטח למטרה עיקרית" שבהגדרת "שטח הבית" בחוק היא תקנה 4 (ט) לתקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים ואחוזי בניה בתכניות ובהיתרים), התשנ"ב – 1992 (להלן – תקנות חישוב שטחים), אשר קובעת:
"היה שטח בקומת כניסה לבנין מקורה באופן כלשהו בגובה שאינו עולה על שתי קומות, ולא היה סגור ביותר משני קירות, יבוא שטח זה במנין שטחי השירות לענין תקנות אלה..."
תקנה 9 לתקנות חישוב שטחים קובעת את ההבחנה בין שטחים למטרות עיקריות לבין שטחי שירות, וממנה עולה כי כל שטח שאיננו מוגדר כ"שטח שירות" לפי תקנה 4(ט) - ייחשב כ"שטח למטרה עיקרית".
בפס"ד צרפתי נקבע עוד, כי אף מבחינה עובדתית לא ניתן לראות בשטח הסגור בלא יותר משני קירות כשטח הראוי למגורים (מטרה עיקרית), הואיל ואין הוא מגן בפני פגעי מזג האוויר ואיננו ראוי לשימוש בכל ימות השנה.
ההחלטה נשוא הערעור
6. המשיבה בחנה את טיבו ואופיו של השטח, כמפורט בסעיף 8 להחלטה, והגיעה כאמור למסקנה שמדובר בשטח שנוצר בין שני קירות הבית לבין מבנה בנוי נוסף, בצורה בה לא נוצר שטח הסגור ברציפות בשלושה קירות רצופים ושלמים ולכן, לדעתה, לא מדובר בשטח הסגור בצורה כזו המקנה לו אופי של "שימוש עיקרי".
7. המשיבה סברה, כי לאור דרך הפרשנות שהתווה בית המשפט בפס"ד צרפתי יש לפרש את לשון תקנה 4(ט) לתקנות חישוב שטחים, "סגור ביותר משני קירות", ככזו המחייבת שטח אשר סגור בלפחות שלושה קירות רצופים ושלמים, שיוכלו לשמש למגורים או באופן דומה למגורים, וייתן הגנה מפני פגעי מזג האוויר בכל ימות השנה.
המשיבה סברה גם, שהמעקה בגובה של 70 ס"מ המצוי בשטח אינו יכול להיחשב כקיר סוגר שטח כנדרש לצורך הפיכתו לראוי למגורים.
לאי התקיימות שלושת הקירות הרצופים הוסיפה המשיבה כי גם את העובדה כי הקירוי של השטח היה קירוי זמני בלבד, וסברה כי עקרונות הפרשנות שהדריכוה במצוות בית המשפט בפס"ד צרפתי מחייבים כי הקירוי, על אף שיכול להיות קירוי מכל סוג של חומר
המקרה את השטח "באופן כלשהו" כלשון תקנה 4(ט), צריך להיות קירוי קבוע בעיקרו.
הואיל ולדעת המשיבה התקיימו בשטח דווקא המבחנים של "שטח שירות" בהתאם להוראות תקנה 4(ט) לתקנות חישוב שטחים – נדחתה תביעת המערערים לפיצוי בשל שטח זה.
טענות המערערים
8. לטענת המערערים בכתב הערעור ובסיכומיהם, פרשנות המשיבה לפיה משמעות המילים "יותר משני קירות" בתקנה 4(ט) לתקנות חישוב שטחים הינה, כביכול, לא פחות מ – 3 קירות מלאים ורצופים, הינה בלתי סבירה, מרחיקת לכת ואינה מתקבלת על הדעת.
לטענתם, הפרשנות הראויה והנכונה הינה כי אם בנוסף לשני הקירות קיים קיר נוסף, אפילו אם קיר זה אינו שלם ורצוף, הרי שלא ניתן לראות בשטח "שטח שירות" ויש לסווגו כ"שטח עיקרי", וזאת הואיל ומדובר ב"יותר משני קירות" כאמור בתקנה 4(ט) לתקנות חישוב שטחים.
המערערים נסמכים, בין היתר, על הגדרת "מצללה" (פרגולה) בתקנה 4(י) (3) לתקנות חישוב שטחים, שבה נאמר ששטח מצללה, שהיא מבנה ללא קירות, ייחשב כ"שטח עיקרי" בכל מקרה בו שטחה גדול מ – 15 מ"ר.
לטענתם, אין כל הגיון וסבירות כי פרגולה, שהיא כאמור ללא קירות, תיחשב כ"שטח עיקרי", בעוד שהשטח נשוא הערעור לא ייחשב ככזה.
9. עוד נטען, כי במקרה דנן היו בפועל שלושה קירות, כאשר באחד מהם גם דלת, כפי שהעיד המערער בענין זה, והיה על המשיבה ליתן אמון בעדותו.
טענות המשיבה
10. בסיכומיה טוענת המשיבה, כי המערערים לא הראו כל נימוק מיוחד או חריג המצדיק התערבותו של בית המשפט בממצאים העובדתיים שקבעה הועדה ביחס לקירות המקיפים את השטח נשוא הערעור, קיומה לכאורה של דלת, ונושאים עובדתיים אחרים.
המשיבה חוזרת על עמדתה כי לא הוכח שהשטח היה מוגבל בלפחות שלושה קירות רצופים ושלמים, ודי בכך לדעתה כדי לדחות את טענות המערערים.
המשיבה גם דוחה את ההיקש שעושים המערערים מההוראות המתייחסות למצללה לפי תקנה 4 (י) (3) לתקנות חישוב שטחים בטענה, כי תכלית ההוראה האמורה היא לחייב אדם שבונה מצללה בשטח גדול מן המותר "לשלם" עבור השטח העודף בכך ששטח זה יוכר כ"שטח עיקרי", וכי ההכרה במצללה כ"שטח עיקרי" לענין זה איננה מהותית אלא הרתעתית גרידא.
דיון
11. נקודת המוצא במחלוקת שלפנינו היא פס"ד צרפתי.
משהפך פס"ד צרפתי לחלוט, לאחר אישורו על ידי בית המשפט המחוזי, שומה עלינו להתייחס לשאלה שבמחלוקת במקרה דנן בהתאם להלכה שנקבעה בפסק הדין, כאשר עלינו לזכור כל העת כי מטרת הפיצוי על פי החוק בשל בית מגורים, היא לפצות את המפונים בשל בית או דירה ששימשו אותם למגורים או שהיו מיועדים לשמש למגורים בטרם הפינוי, כאמור בהגדרת "בית מגורים" בחוק.
12. אכן נכון שתקנה 4(ט) לתקנות חישוב שטחים נוקטת בלשון של "לא היה סגור ביותר משני קירות לפחות", אולם לצורך הענין שלפנינו יש לנקוט בפרשנות התכליתית כפי שעולה מסעיף 14 לפס"ד צרפתי.
כב' השופט סובל קובע במפורש בסעיף 14 לפסק דינו:
"היתכנות המגורים או השימוש הדומה למגורים צריכה להתקיים במשך כל ימות השנה, תוך הגנה על המשתמש במבנה מפני פגעי מזג האוויר. שטח הפרוץ לחלוטין בשתיים מצלעותיו איננו שטח שניתן להתגורר בו או לקיים בו שימוש הדומה למגורים לכל הפחות בימים של קור וסערה".
אמנם, על פי הפסיקה יש לפרש דבר חקיקה על פי תכליתו, כאשר נקודת המוצא לפרשנות היא לשונו של דבר החקיקה, אולם מבין האפשרויות הלשוניות על בית המשפט לבחור את זו המגשימה את תכלית החקיקה.
כאשר התכלית לצורך פרשנות ההגדרה "שטח הבית" על פי החוק היא היתכנות למגורים או שימוש הדומה למגורים גם בימים של קור וסערה כאמור בפס"ד צרפתי - אי אפשר לפרש את תקנה 4(ט) לתקנות חישוב שטחים, בהקשר לפיצויים לפי החוק, באופן הסותר את התכלית האמורה.
כלום יתכן לומר במקרה שלפנינו שכאשר קיים קיר דרומי שאינו שלם ורצוף, ועוד מעקה בצד המזרחי בגובה של 70 ס"מ – ניתן להתגורר בשטח או לקיים בו שימוש הדומה למגורים בימים של קור וסערה? נראה שהתשובה לכך ברורה.
13. למעלה מן הצורך יוער, כי ראיתי גם לדחות את ההיקש שמנסים המערערים לעשות מנושא המצללה (פרגולה) על פי תקנה 4(י) (3) לתקנות חישוב השטחים, וזאת לנוכח התייחסותו של כב' השופט סובל לנושא זה בפס"ד צרפתי, בסיפא לסעיף 14 לפסק דינו:
"...ללמדנו כי השיקולים שהדריכו את מתקין התקנות בהתייחסותו הספציפית בתקנה 4 לחלקים מסויימים של הבנין אינם בהכרח שיקולים הנוגעים לשימוש המתבצע באותם חלקים, אלא הינם רחבים יותר ומיועדים להגשים גם אינטרסים החורגים מטיב השימוש..."
בהקשר זה, ראיתי לקבל את נימוקי המשיבה כפי שפורטו בסעיפים 23 – 25 לסיכומיה, ואין צורך לחזור עליהם.
14. לאור האמור, לא ראיתי להתערב בהחלטת המשיבה, ולכן דין הערעור להידחות.
הואיל וסיכומי המשיבה הוגשו באיחור ניכר, ורק ביום 14.6.09 מצאה המשיבה לנכון לבקש הארכת מועד באופן רטרואקטיבי – לא ראיתי ליתן צו להוצאות, וזאת על אף שהערעור נדחה.
המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.
ניתן היום י"ד בתמוז, תשס"ט (05/07/2009) בהעדר הצדדים.
