האם אתונו של בלעם פצתה את פיה?
דבר תורה מתוך הספר "עיונים בחכמת הרלב"ג" מאת א' בן-עזרא בהוצאת "קורטוב" - פרשת בלק
בפרשת בלק [במדבר כ"ב פסוקים כ"ג, כ"ח] כתוב:
"ותרא האתון את מלאך ה' ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו, ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה ויך בלעם את האתון להטותה הדרך."
"ויפתח ה' את פי האתון ותאמר לבלעם: מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים?"
נס כפול לפנינו: ראשית, האתון ראתה את מלאך ה'. שנית, האתון פצתה את פיה ודיברה בלשון בן אנוש.
האמנם זה המסר שהתורה מעבירה, כפשוטם של דברים? מסתבר שהמפרשים חלוקים בדעותיהם, ונראה לי כי הפירוש העדיף הוא של רס"ג ורלב"ג כפי שיובא להלן.
להלן מובא ציטוט מפרק ג' מתוך ספרי "על הנסים" הדן בנושא:
בספר בראשית פרק ג' פסוק ד' נאמר לראשונה כי דיבר הנחש:
"ויאמר הנחש אל האישה לא מות תמותון."
רס"ג [רב סעדיה גאון] בפירושו הקצר לתורה אינו מתייחס לפסוק הנזכר כלל, אך דעתו בעניין זה ידועה לנו מפיו של הראב"ע, אשר כתב בפירושו לתורה:
"ויאמר רב סעדיה גאון, אחר שהתברר לנו, שאין דיבור ודעת כי אם באדם לבדו, נצטרך לומר כי הנחש גם האתון לא דיברו, רק מלאך דיבר בשבילם."
ובפירוש הראב"ע לפרשת בלק – שוב מביא הוא את גרסת רס"ג (וחולק עליה) – וזהו פירושו של הראב"ע על פירושו של רס"ג בעניין דיבורה של אתונו של בלעם:
"ויאמר הגאון, כי לא דיברה האתון. ורב שמואל בן חפני תפסו. ורבי שלמה הספרדי בעל השירים, חשב להציל הנתפס."
לאמור, לפי רס"ג הנחש בפרשת בראשית, ומאוחר יותר גם אתונו של בלעם, בהיותם בעלי חיים חסרי בינה מלכתחילה, לא דיברו כלל. ידוע כי הפרשנות הרווחת היא שבדרך נס הנחש דיבר, ובאותה הדרך, בנסיבות אחרות, גם אתונו של בלעם פצתה את פיה ודיברה, כפשוטו של מקרא, אולם עינינו הרואות כי אחד מבכירי פרשני המקרא – רב סעדיה גאון, המכונה "ראש המפרשים" ו"אבי הפשט" – חרג כאן מפשוטו של מקרא וסבר אחרת, בדחותו את הפירוש בדבר דיבור החיות (המלאך שדיבר בשבילם, זה עניין אחר לענות בו).
בנוסף, להלן דברי הרלב"ג בעניין הנדון, הפורש לפנינו קו מחשבה אחר – לפיו סיפור הנחש רק משל היה, וטעמו עמו:
"וראוי שתדע בעניין הנחש, שהוא מחויב שנודה שהוא משל. לפי שהוא מגוּנה מאד שנאמר שיהיה הבעל חיים ההוא מתחילת הבריאה מדבר, ואחר כך הושם לו טבע שני, ישוב בו בזאת המדרגה הפחותה אשר הוא בה. וזה מבואר מאד, עד שהאריכות בביאורו מותר. ואולם בעניין חוה, אין בכאן סיבה תחייב שיהיה לפי המשל... ואולם הרב המורה [הרמב"ם במורה נבוכים חלק ב' פרק ל'] נראה שהבין שעניין חוה הוא גם כן משל לכוח אחד מכוחות הנפש האנושי".
לפי רלב"ג, כאמור, הנחש לא דיבר, וכל סיפור הנחש אינו אלא משל הבא ללמדנו מוסר. ועוד, הרלב"ג סובר כי הרמב"ם ב"מורה נבוכים" גורס שכל סיפור חוה כולו הוא רק משל, אף שבעניין חוה חולק הרלב"ג על הרמב"ם.
בפירוש הרלב"ג לפרשת בלק הוא מסביר כי לא רק שלא ראוי לייחס לבעל חי את הדיבור, אפילו על דרך הנס, אלא גם – ואולי בעיקר – לא ראוי לייחס לבעל חיים התגלות ה', שהיא לפי האמונה יכולה להיות רק לנביאים. שמא תאמר בדרך נס, הרלב"ג מעלה אפשרות זו ופוסלה מהטעם שאין כל יתרון ואין כל תכלית לנס כזה. לפי פירושו, בלעם חלם חלום, וראה כל זאת "במראה הנבואה". לאמור, לא היו דברים מעולם. ולהלן דבריו:
"והנראה בעינינו לפי השורשים האמיתיים הנראים מדברי הנביאים ומהעיון שזה הסיפור היה עניין שקרה לבלעם במראה הנבואה. כמו העניין בסיפור לקיחת הושע גומר בת דבליים ושאר מה שנמשך בסיפור ההוא. אשר הוא בהכרח דבר נראה לו במראה הנבואה, לא דבר שקרה."