קברי צדיקים

דעתו של הרמב"ם על קברות צדיקים, על פי הספר "דבר תורה על פי הרמב"ם" מאת ד"ר אברהם בן-עזרא בהוצאת "קורטוב".

בבראשית פרק ג' פסוק י"ט נאמר:

"בזיעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה, כי ממנה לוקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב".

וכה כתוב בקהלת, פרק ג' פסוק כ':

 "הכול הולך אל מקום אחד, הכול היה מן העפר והכול שב אל העפר".

על פי ההלכה היהודית, נעשית הקבורה באדמה, וכה מתאר זאת הרמב"ם בספרו משנה תורה - ספר שופטים, הלכות אבל, פרק רביעי (ד):

"וחופרין בעפר מערות ועושין כוך בצד המערה וקוברין אותו בו ופניו למעלה, ומחזירין העפר והאבנים עליו. ויש להם לקבור בארון של עץ. והמלוין אותו אומרין לו: לך בשלום, שנאמר: ואתה תבוא אל אבותיך בשלום (בראשית ט"ו ט"ו). ומציינין את כל בית הקברות ובונין נפש על הקבר. והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם, שדבריהם הם זיכרונם, ולא ייפנה אדם לבקר הקברות".

 [כאן נפש = מצבה; ראה "הנפש ופירושיה" לעיל, הפירוש החמישי לפי אבן שושן].

עינינו הרואות כי מלכתחילה הקבורה בעפר, אלא שמותרגם בארון.

ועוד, אין צורך במצבה על קברות הצדיקים, מהטעם שמצבתם היא רק בדברי חכמתם, והציבור מופנה לדבריהם כדי לזכור אותם. וכן "לא ייפנה אדם לבקר הקברות" של הצדיקים, [ייפנה = יפקוד].

ראה גם פרשת בהר להלן – "איסור בניית מצבה". (ההפניה היא אל פרשת השבוע "בהר" בספר הנ"ל).