שיטות חקירה

שיטות חקירה של מומחים מעוגנות בהלכה העברית הקדומה - המבהירה כי כדי להגיע לחקר האמת, מותר לעשות שימוש בחקירה "מאיימת", ולא צריך להיזהר יותר מדי בכבודו של המומחה העומד לחקירה בבית המשפט.

מדובר בחקירת עד מומחה; וכשהמומחה אינו מטעם בעלי הדין אלא מטעם בית המשפט, כל צד רשאי לחקור אותו, ללא קשר מי הצד שהזמינו לחקירה. ראה בעניין זה בר"ע 775/03 אבישג אוהנה נ' אליהו חברה לביטוח ואח', בית המשפט המחוזי בירושלים, פסק דינו של השופט משה דרורי, בו נקבע כדלקמן:

"חקירות של המומחה על ידי בעלי הדין, איננו דבר הגורם לפגיעה בשיקול דעתו של המומחה. קיום החקירות הוא דבר נדרש, עקב היות המומחה עד מטעמו של בית המשפט ולא מטעמו של אחד הצדדים. 
וכך אומר השופט אליעזר ריבלין בספרו הנ"ל, בעמ' 544:

"כיוון שהמומחה אינו עד מטעם אחד מבעלי הדין, רשאים כל בעלי הדין לחקרו בחקירה נגדית. בעניין זה אין נפקות לשאלה מי מן הצדדים יזם את הזמנת המומחה לחקירה, או מי היה מעוניין בחקירתו בבית משפט. משהוזמן להעיד - רשאי כל צד לחקור אותו בחקירה שכנגד"."

הציטוט הוא מתוך ספרו של השופט אליעזר ריבלין, תאונות הדרכים סדרי דין וחישוב פיצויים (מהדורה שלישית, תש"ס - 1999).פסק הדין אבישג פורסם ב"נבו".

לא רק בזכות החקירה מדובר אלא גם באופן החקירה נאמר לא מעט בפסק דין זה – ועיקר הדברים מתייחסים להכשרת חקירה בוכי כדי להגיע טה, "מכשילה", "פרובוקטיבית", המעמידה את הנחקר במבחן, וכל זאת על מנת להגיע אל חקר האמת.

לא זו בלבד, אלא שבפסק הדין הובהרו המקורות הקדומים של אופן החקירה כמתואר, ולהלן ציטוט נוסף מפסק הדין:

"חקירת עדים במשפט העברי

36. המשפט העברי איננו רואה בעין רעה ריבוי חקירות עדים. נהפוך הוא; כפי שאומרת המשנה במסכת אבות, פרק א, משנה ט, בשמו של שמעון בן שטח: "הוי מרבה לחקור את העדים, והוי זהיר בדבריך, שמא מתוכם ילמדו לשקר".

גם המשנה במסכת סנהדרין (פרק ד, משנה א), אומרת שיש להרבות בחקירת העדים: "אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, שנאמר 'משפט אחד יהיה לכם' (ויקרא, פרק כד, פסוק כב)".ורש"י במקום מפרש שהכוונה היא: "חקירות ודרישות, שחוקרים את העדים". ובהמשך המסכת, אומרת המשנה כי "היו בודקין אותן בשבע חקירות... כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח..." (פרק ה, משניות א-ב).

וכך פסק השולחן ערוך (שו"ע, חושן משפט, סימן ל, סעיף א): "עידי ממונות חוץ מעידי חבלות אינם צריכים דרישה וחקירה".

ומבאר זאת הגר"א בביאורו להלכות דיינים בשו"ע: "חוץ מעידי חבלות... ומשמע דגזילות וחבלות דבעינן מומחין בעינן דרישה וחקירה" (שו"ע, חושן משפט, סימן ל, סעיף א).

37. אשר לאופן ההתייחסות לעדים ושימוש בחקירה "מאיימת", אין בכך דבר חריג, אלא זאת דרך החקירה הנהוגה במשפט העברי.

וכך אומרת המשנה במסכת סנהדרין (פרק ג, משנה ו): "כיצד בודקים את העדים היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן ומוציאין את כל האדם לחוץ ומשיירין את הגדול שבהן, ואומרים לו: אמור היאך אתה יודע שזה חייב לזה. אם אמר: הוא אמר לי שאני חייב לו, איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו, לא אמר כלום, עד שיאמר: בפנינו הודה לו שהוא חייב לו מאתים זוז. ואחר כך מכניסין את השני ובודקים אותו".

והרמב"ם בפירוש המשניות אומר על כך: "מאימין, מיראין ומגדילים בעיניהם ערך העדות, ומסבירים להם מה שיש בעדות השקר מן החרפה וחומר העונש למעיד שקר".

וראה בהרחבה את פסק דינו של השופט - כתוארו אז - מ' אלון, המציג בהרחבה את גישתו של המשפט העברי לעניין איום על עדים ואזהרה כי יאמרו את האמת, בבג"ץ 172/78 בקר נ' השופט חיים אילת, פ"ד לב (3), 370, בעמוד 378 ואילך. וכן ראה: ע"פ 388/78 ווזווז נ' מדינת ישראל, פ"ד לג (2), 372, בעמוד 377.

38. ד"ר יצחקי מונה כמומחה מטעם בית המשפט במקרה שלפנינו וכן במקרים קודמים בהם היו מעורבים באי כוחה של המבקשת. חזקה על ד"ר יצחקי כי הוא מבין ויודע מה תפקידו של המומחה בבית המשפט, ומה תפקידם של עורכי הדין של הצדדים השונים. ד"ר יצחקי יודע ומבין כי קיום החקירות הנגדיות על ידי עורכי הדין הוא חלק נדרש וחשוב של ההליך השיפוטי. ד"ר יצחקי מבין כי לא עומדות מאחורי החקירה הנגדית של באי כוח התובעת, כל כוונות נסתרות של פגיעה במעמדו ובדעתו של המומחה. לפיכך, אין בקיום החקירות הללו משום דבר שיגרום למשוא פנים מצדו של המומחה."

עינינו הרואות כי לפי ההלכה - חקירת המומחה צריכה להתבצע כשבראש החשיבות ניצבת ההגעה לחקר האמת ולא כבודו של המומחה, וכך גם בדין המודרני. זאת ועוד, המומחה לא צריך להיפגע מחקירה בוטה, ועליו להבין כי היא נועדה להעמיד את דעתו המקצועית במבחן כדי להחליט מה מתוכה יהווה בסיס לפסק הדין.