השגת השמחה העיונית
דברים לפרשות השבוע - "אמור", "מסעי".
בפרשת השבוע "אמור", כתוב בספר ויקרא פרק כ"ג פסוק מ':
"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים".
יש בעייתיות במידה מסוימת בציווי השמחה, שכן, קשה לקיים מצוות שמחה או עצב, כי אלה רגשות כמעט בלתי נשלטים.
אלא שהיהדות מתייחסת לשמחה באופן שונה מהפירוש המילולי השכיח.
בהיות תלמוד תורה מצווה השקולה כנגד כל מצוות התורה, השמחה מתגלמת בקיומה של מצווה זו.
ראוי ללמוד על כך מתוך פירושו של הרלב"ג [רבי לוי בן גרשון] – פירוש הנ"ך [נביאים כתובים] דברי הימים א' פרק ט"ז, שם הוא מתבטא בזו הלשון:
"השמחה הנפלאה היא בהשגת הרוחניות וזה מבואר מאוד, כי אנחנו נשמח יותר לאין שיעור בדבר עיוני שהשגנו אותו ממה שמשמח בהשגות החומריות".
השגת הרוחניות היא אינה שמחת הגוף אלא תוצאה של לימוד, להבדיל ממילוי תאוות חומריות. שמחה כזו, אפשר לצוות, כי היא מתחילה במעשה בו האדם שולט וגם אם הוא מצוי בצער, עדיין האדם יכול לכבוש את יצרו ולהתחיל בתלמודו, שבסופו של יום יביאו לידי שמחה רוחנית, עליה מדבר הרלב"ג.
גם בפרשת "מסעי" החותמת את ספר במדבר, עולה נושא השמחה.
בפירושו לספר במדבר פרשת מסעי פרק ל"ה חוזר הרלב"ג לאותן השגות עיוניות ומפרש:
"והתועלת בהיות אלו הערים ללוויים ובזאת הצורה הוא, כי כבר הוכנו להם מהמתנות כדי שיהיו פנויים לעבודת ה' יתעלה ולעמוד על סוד התורה והמציאות. ולזה היה ראוי גם כן שיהיה מעונם נאה ובלתי מעופש. כי זה ממה שיישיר אל ההשגות העיוניות".
מדברי הרלב"ג אנו רואים כי תפקידם של הלוויים לא היה רק ללמד תורה, בבחינת שינון הטכסט, אלא במסגרת אותו לימוד, היה עליהם להגיע אל "ההשגות העיוניות", ו"לעמוד על סוד התורה והמציאות". יש גישה לפיה הלימוד העיוני והיצירתי, כרוך בסגפנות, ויתירה מכך, לכאורה דווקא מתוך תנאי צנע וצער הנפש – שופעת ונובעת היצירה.
איננו רואים כיוון כזה בפירוש הרלב"ג. לפי הרלב"ג, התנאי להגיע ללימוד גבוה הוא בסיס חומרי תקין.
תלמוד תורה כרוך בשמחת תורה. בפירוש הרלב"ג לפרשת משפטים הדברים מבוארים ולהלן ציטוט:
"שלוש פעמים בשנה ייראה כל זכורך אל פני האדון ה'... ...ולזה גם כן באה מצוות החגיגה אז, להורות על שהוא ראוי שישמח האדם בו, ויהיה חוגג בזכותו לעבוד האל יתברך ולהשיגו כפי כוחו. כי זה תכלית השלמות ותכלית השמחה".
בגמרא עולת תמיד ל"ב ע"א כתוב:
"מה יעביד איניש ויחיה? ימית את עצמו. מה יעביד איניש וימות? יחיה את עצמו".
הפירוש לכך הוא – שכאשר אדם מקבל על עצמו קשיים ["ימית עצמו"] – הוא חי, וכאשר אדם דואג כל כולו להנאות הגוף ["יחיה את עצמו"] – הוא נחשב כמת בחייו.
עינינו הרואות כי השמחה הגופנית, הנאות הגוף, הצרכים המידיים של האדם – אינם העיקר, ומי שמתרכז רק בכך כמוהו כמת. [הרי הוא כפרה באחו].
הקשיים שבחיים – אלו המטלות שעליהן מצווה האדם – גורמים לחיים של משמעות ושמחה עיונית, שהיא השמחה האמתית.
