קרואי העדה [פרשת במדבר]
התייחסות לכינוי מנהיגי העדה "קרואים", והצעה לחדש ימינו כקדם מהבחינה הלשונית בעניין זה.
בספר "במדבר" מתוארת פעולת איסוף וריכוז של חבורת מנהיגים, המכונים שם בכינויים שונים – "ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם", "קרואי העדה", "ראשי אלפי ישראל", "נשיאי ישראל", "נשיאי מטות אבותם". ראה הנאמר בפרק א' פסוק ט"ז –
"אלה קרואי העדה נשיאי מטות אבותם ראשי אלפי ישראל הם".
אפשר להבין מפשוטו של מקרא, כי "קרואי העדה" נקראו כך מהסיבה שהיו "נקראים לדגל" [להנהגת העם] ולא היו "נדחפים" לשררה, שהרי "קרוא" הוא "מוזמן" על ידי אחרים.
גם בספר צפניה פרק א' פסוק ז', מכונים שרי העם קרואים –
"הס מפני ה' אלוהים, כי קרוב יום ה', כי הכין ה' זבח הקדיש קרואיו".
המשמעות כאן היא כי קרואי ה' הם נבחריו.
להבדיל, קרואים – הם קרואים באשר הם, ובמשלי פרק ט' פסוק י"ח נאמר על מי שמתפתה על ידי "אשת כסילות" –
"ולא ידע כי רפאים שם, בעמקי שאול קרואיה".
קרואיה של אשת כסילות, סופם לפול אל מלכודת שאול תחתיות.
הראב"ע מפרש את כינוי מנהיגי העם [קרואי העדה] באופן שונה, ומעלה בפירושו לתורה טעם מעניין:
"קרואי העדה, הטעם, שהעדה לא יעשו דבר עד שיקראום".
אכן העדה מזמינה את מנהיגיה, אך הם מכונים קרואים, מפני שהעדה משותקת מפעילות טרם קריאתם.
בכל התנ"ך מוזכר הביטוי הזה למנהיגי העם רק בספר במדבר, בצפניה ובמשלי, וראוי כי יחודש ביטוי זה כביטוי מקביל למטבע הלשון "נבחרי העם", בשל המסר המיוחד הגלום בו.
נבחר ציבור משדר יהירות מסוימת, שכן לאחר היבחרו הוא כביכול בעל סמכות ושררה, ואילו קרוא הוא מי שנעתר לפניית הציבור ונאות להנהיג את העם.
