חשיבות הסכמת הצדדים לזהותו של המומחה מטעם בית המשפט
בית המשפט אמור להיות קשוב וסבלני להבעת דעה של ב"כ צד לדיון לגבי התאמת המינוי של מומחה מטעם בית המשפט טרם החלטה על המינוי או אחרי ההחלטה, לאור חשיבותו ומרכזיותו של המינוי ומידת השפעתו של המומחה המיועד על בית המשפט.
סעיף 7א(א) לחוק המכר (דירות) תשל"ג – 1970, קובע, כי אין להתנות על חוק זה אלא לטובת הקונה.
חוק המכר (דירות) מפנה לדינים נוספים, ואף לכללים בגדר המונח "דין" ונותן להם מעמד של "דין" מחייב. ראה בעניין זה מאמרי "הדין המהותי החל על ענף ליקויי בניה" [06.08.2016].
יש וקונה מגיש תביעה נגד מוכר הדירה, עקב ליקויי בניה, ומצרף לתביעתו חוות דעת מומחה בדבר הליקויים בדירה שרכש. המוכר מתגונן בפני התביעה ובדרך כלל אינו מסכים עם דעתו של המומחה מטעם התובעים. כתוצאה מכך, בוחר בית המשפט למנות מומחה [מהנדס] מטעמו על מנת שיחווה את דעתו בעניין ליקויי הבניה. להלן יכונה גם: "המומחה".
אין חולק כי המומחה חייב לחוות דעתו בהתאם לחוק המכר (דירות).
הדינים החלים על ליקויי הבניה הם רבים ונתונים לפרשנות, ושני הצדדים אמורים לסמוך על שיקול דעתו האובייקטיבי של המומחה, שתפקידו לברור את הדינים החלים על ליקויי הבניה, ולחוות דעתו על פיהם.
קיימת פסיקה לפיה בית המשפט נוטה לקבל את חוות דעתו של המומחה, באין שיקולים כבדי משקל המונעים זאת.
בית המשפט אינו מומחה הנדסי לליקויי בניה, והוא סומך את שיקול דעתו על מומחיותו של המומחה.
כיוון שהמומחה משפיע רבות על פסיקתו של בית המשפט, ניתן לראות בו כעין בורר.
בורר פוסק לפי מיטב שיפוטו
חוק הבוררות קובע כי בורר ממונה על פי הסכם בוררות בכתב, למסור מחלוקת בין צדדים להכרעתו של בורר.
על פי סעיף 2 לחוק הבוררות, רואים הסכם בוררות כמכיל את ההוראות שבתוספת הראשונה, כשאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם. סעיף י"ד לתוספת הראשונה לחוק קובע:
"הבורר יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך ויפסוק לפי מיטב שפיטתו על פי החומר שבפניו; הבורר לא יהיה קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי-הדין הנוהגים בבתי-המשפט."
על פי זאת, כאשר הצדדים אינם קובעים דבר בעניין הדין שהבורר יפסוק על פיו, יחול סעיף י"ד לתוספת לחוק הבוררות, והבורר לא יהיה קשור לדין המהותי.
נשאלת השאלה, מה הכוונה בקביעה לפיה הבורר לא יהיה קשור לדין המהותי? אם הבורר אינו קשור לדין המהותי, לאיזה דין הוא כן קשור?
חשוב להדגיש, כי כדי לפסוק במחלוקת כלשהי, אין מנוס מלפעול על פי מערכת של כללים כלשהי, ואין אפשרות לפסוק בצורה שרירותית, שכן כתוב בסעיף י"ד לתוספת, כי הבורר יפסוק לפי מיטב שפיטתו, בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך.
הצדדים אינם ממנים בורר כדי שיפסוק בצורה שרירותית, כמו למשל בדרך של הטלת מטבע או בצורה אקראית. הצדדים מבקשים כי יתקיים היגיון בפסיקת הבורר.
אף כאשר הבורר אינו מחויב לפסוק על פי הדין המהותי, שומה על בורר להכריע על פי מיטב שיפוטו.
משמע, כי הצדדים ממנים את הבורר, וסומכים על כך שיכריע במחלוקת שביניהם בהתאם לידע שלו ולניסיונו. כך למשל, כאשר הצדדים ממנים בורר שהוא מהנדס בניה, הם מצפים שיישם את הידע שלו בנושאי בניה על המחלוקת ובהתאם לכך יכריע. אם הידע שלו כולל דינים שעניינם הנדסה, שומה על הבורר ליישם אותם בבואו להכריע בסכסוך שבין הצדדים.
סעיף 30 לחוק הבוררות קובע, כי בורר חייב לנהוג כלפי הצדדים בנאמנות. על כן שומה על הבורר להפעיל את הידע שברשותו מבלי לנטות לטובת אחד הצדדים.
חוק הבוררות אינו מאפשר ערעור על פסק בורר, אלא במקרים שהוסכם על כך, בהתאם לתנאים שבחוק.
הפסיקה קבעה, כי טעויות של בורר ביישום הדין אינן מהוות סיבה להתערבות בהכרעתו של בורר.
מכאן שקיימת חשיבות עליונה לאישיותו של הבורר. הצדדים סומכים עליו באופן אישי כי ישכיל ליישם את הידע המקצועי שלו בצורה נכונה, ובלתי מוטית. הם יודעים כי קביעתו תהיה סופית, ולא ניתן יהיה לערער עליה אלא במקרים חריגים ביותר.
חשיבות אמון הצדדים במומחה מטעם בית המשפט
המומחה מטעם בית המשפט, כמו הבורר, צריך ליישם את הידע המקצועי שלו בצורה נכונה, ולבית המשפט אין הידע המקצועי שיש למומחה. בית המשפט סומך על "מיטב שפיטתו" של המומחה, ממש כפי שהצדדים סומכים על "מיטב שפיטתו" של הבורר.
יש ובתי המשפט נותנים אמון בקביעותיו של המומחה אך ורק מהסיבה שמומחה מטעם בית המשפט קבע אותן. קיימת נטייה לחשוב שהמומחה אינו טועה ושקביעותיו הן נכונות. בית המשפט נוטה "להגן" על קביעות המומחה כדי לשמר את מעמדו כפוסק בעניין קיומם של ליקויים, על מנת להצדיק את מינויו.
במצב כזה הערעור על קביעות המומחה אינו מתאפשר, ממש כפי שלא מתאפשר לרוב לערער על קביעותיו של בורר, גם במקרה שחלה טעות בקביעתו.
לפיכך צריך להתקיים אמון רב מטעם כל הצדדים במומחה, ממש כפי שצדדים הממנים בורר סומכים על הבורר כי יפסוק נכונה.
אמנם, המומחה, להבדיל מבורר, חייב תמיד לפסוק על פי הדין המהותי.
המומחה כפוף לחוק המכר (דירות) המפנה לדינים נוספים, ולכללים שלכאורה אינם בגדר "דין". לעומתו, בורר, כברירת מחדל אינו כפוף לדין המהותי. יחד עם זאת, הן המומחה והן הבורר צריכים להכריע בהתאם לידע המקצועי שלהם, ולפי מיטב שיפוטם.
החלתם של הדינים החלים על ליקויי הבניה מצריכה שיקול דעת, כפי שכל דבר חקיקה נתון לפרשנות. בית המשפט סומך על פרשנות המומחה את הדינים החלים מכוח חוק המכר (דירות), היות ואין בידו הבקיאות שיש למומחה במקצוע הנדסת הבניין.
נוצר כר רחב למומחה מטעם בית המשפט לפסוק על פי מיטב שפיטתו בדבר קיומם של ליקויים ועלות תיקונם.
האפשרות לשנות מקביעות המומחה קיימת בדרך כלל רק כאשר ניתן להראות כי קיימים דינים הקובעים מפורשות אחרת מקביעותיו. ואולם, כפי שהוסבר במאמר "הדין המהותי החל על ענף ליקויי בניה" הנזכר, הדינים החלים על ליקויי בניה נובעים מכללים שאינם רק בגדר "דין" קבוע, אלא גם היגיון תכנוני וכללי המקצוע - טובים. לפיכך במקרים הדורשים הפעלתם של שיקול דעת ופרשנות, קשה לשנות את קביעותיו של המומחה.
לפיכך, כפי שאין חולק כי על הצדדים להסכים ללא עוררין על זהותו של הבורר המכריע במחלוקת ביניהם, כך גם צריך ששני הצדדים יסכימו ללא עוררין לזהותו של המומחה.
אין מקום לתרעומת בעניין זה המובעת על ידי בית המשפט והצדדים, לפיה אין זה מקובל כי צד יביע דעתו בנושא זהותו של המומחה.
נזכיר, כי תקנה 130(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כי מינוי מומחה יעשה לאחר שבית המשפט נתן לבעלי הדין "הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיהם". בכלל "טענותיהם" אין להוציא טענות הנוגעות לזהותו של המומחה, ולהבעת אי אמון ביכולתם של מומחים כאלה ואחרים למלא את התפקיד המוטל עליהם כראוי.