חלום השלום

האם מי שלא רואה בעיני רוחו שלום עם מדינות ערב הוא חסר חזון?! האם אין חזון אחר?!

חזון השלום

עם מותו של הנשיא התשיעי של מדינת ישראל, שמעון פרס, נתמעטו החולמים מבין המדינאים המובילים מדיניות במדינה, ונותרו מנהיגים ריאליסטיים, שקיצוני השמאל סבורים בטעות כי הם נטולי חזון. מדובר בראייה חלקית של התמונה השלמה, ובפרשנות לא נכונה של המושג חזון. החזון אינו בהכרח שלום, ומי שסבור כי יש לקדש את חזון השלום, מתכחש למקורות המתייחסים למושג זה, טועה ומטעה. "באין חזון ייפרע עם" [משלי, פרק כ"ט פסוק י"ח] הוא רק חציו הראשון של הפסוק השלם, והפסוק המלא הוא כדלקמן:

"באין חזון יפרע עם ושמר תורה אשרהו."

לאמור, החזון היא התורה, התורה היא תורת משה ואין בלתה, ובאין חזון [=האמונה בדרכי התורה] ייפרע עם; העם הוא, כמובן, עם ישראל.

מכאן ועד סגידה לחולמי החלומות על השלום בקרב המדינאים שמובילים את מדינת ישראל ואת העם היהודי, מכאן ועד קידוש החלום על "מזרח תיכון חדש" - הדרך רבה, ולמעשה יש כאן שיבוש וטעות.

לא כל מה שמתחרז – הוא גם נכון, ולא כל מה שנעים לשמיעה, היא גם האמת. ההתרפקות על ה"שלום עכשיו" – היא חולשת הרוח. כשחולשה זו פוקדת אנשי רוח - ניחא, אך כשהיא פוקדת מובילי מדיניות, מי שעלול להיפגע מכך זה הציבור המובל.

סוריה כמודל מדיני 

לא במקרה פרס סיים את פעילויותיו הציבוריות במשכן הנשיאות, שאין בו מעש [והוא מוסד מיותר, בזבזני וחסר תועלת], ולא בתפקיד אחר; כך היה ראוי שיהיה.

לעניין השלום, לאור העובדה כי המאורעות במזרח התיכון מתחוללים בקצב מהיר והשינויים המדיניים קורים מול עינינו בזה אחר זה, אפשר לראות במה שקורה בסוריה - מודל מדיני.

לו היו מנהיגי מדינת ישראל מתפתים לחתום על חוזה שלום עם אסד הבן [שליט סוריה לאחר מות אביו ביוני 2000], הייתה מדינת ישראל כיום מתחככת עם דעאש, ואולי החיכוך היה מתרחש בסמוך או אף בגבול הכינרת...

להזכיר, שיחות ישראל-סוריה, שהתנהלו במטרה ברורה ומוצהרת לכרות חוזה שלום, החלו בפברואר 2008 בתיווכה של טורקיה, וההודעה הפומבית הראשונה שיצאה בעניין זה הייתה ב- 21 למאי 2008 – הודעה משותפת של: אנקרה, ירושלים ודמשק, בדבר עובדת ניהול השיחות, והבעת שאיפה להמשכן. ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט הביע רצונו להיפגש עם אסד, אך האחרון סרב, וכאשר הודיע אולמרט על פרישתו – בנאום הפרישה ממש – גילה לראשונה טפח ממה שהתחולל מאחורי הקלעים ואמר:

 "אנחנו קרובים יותר מתמיד להבנות מוצקות, שעשויות להוות בסיס להסכמים בשני צירי ההדברות - הפלסטיני והסורי."

המזל שיחק לידי מדינת ישראל ואולמרט הנאיבי, חסר החזון, לא הצליח לסיים את חתירתו לשלום עם אחד המנהיגים הערמומיים ביותר במזרח התיכון. שיחות השלום נקטעו, סדר יום חדש פקד את המדיניות הישראלית ומדינת ישראל ניצלה משורת נזקים מדיניים וצבאיים, ייתכן נזקים בלתי הפיכים, שהיו נגרמים לה לו היה נכרת שלום עם סוריה.

ראיית פני עתיד

מדינאי אמור לראות פני עתיד. עליו ללמוד מהעבר, לבחון את ההווה, ולכלכל צעדיו בחזון שמתגבש בעיני רוחו לאור ניתוח העבר וההווה ושילובו עם השאיפות של העם, כפי שהוא מבין אותן. כך ורק כך נוצר החזון האמתי.

מסתבר כי החזון האמתי, היה צריך להיות אז, והוא נכון גם כיום, חזון שונה מהשלום - חזון הבנת הסיכון הכרוך עם כריתת חוזה שלום + נסיגות, מול שלטון עריץ, העובר בירושה מאב לבן, וייזכרו כאן דברי רחבעם: "קטני עבה ממתני אבי" [מלכים א' פרק י"ב פסוק י'], שפירושם: עובי האצבע הקטנה שלי עבה יותר מעובי המותניים של אבי, המלך שלמה. כלומר, אבי ייסר אתכם, ואני אייסר אתכם יותר ממנו... כך היה צריך לבחון את אסד הבן לעומת אביו.

ואילו הטענה כי מי שלא רואה בעיני רוחו עתיד של שלום - אינו בעל חזון, אינה נכונה.

הנה, לעיל, דוגמה ממציאות חיינו, המבהירה כי דווקא מי שראה שלום - כמעט והביא על ישראל אסון, וזאת בגלל שחלום השלום ההזוי אשר אולי חלם, הכתיב לו מעשי מדיניות נאיבית, במצב בו החזון האמתי היה צריך לנבא את התמוטטות, או לכל הפחות היחלשות שלטונו הרעוע של אסד, תוך בחישה בתוך ארצו על ידי צבאות זרים ורבים [כולל: צבאות טורקיה, ארה"ב, סוריה, צרפת ועוד]. לאור חזון זה, היה דרוש להקפיד על היציבות ולהגדיל את היתרון הצבאי של מדינת ישראל מול סוריה ויתר שכנותיה, כפי שנעשה על ידי בנימין נתניהו וממשלת הליכוד.

לסיום נזכור את גוש קטיף

לעניין שמעון פרס, לא מפריע כי יישאר בזיכרון הלאומי חוזה וחולם שלום. במיוחד לאור ההודאה שלו בכישלונו לנבא את גורל חבל עזה וגוש קטיף, שכן הוא היה כמובן, כשוטים רבים אחרים, בעד ההתנתקות וסבר וחלם כי לאחר ההתנתקות - יפרח שם "ההייטק הערבי" כדוגמת "עמק הסיליקון"; לאחר ההתנתקות ועקירת היישובים הפורחים והמשגשגים בגוש קטיף, הגיע ירי הטילים מחבל זה לעבר שדרות, ושמעון פרס הביע בפומבי את פליאתו ואי הבנתו, הכיצד הם יורים לאחר שקיבלו את כל מה שרצו... ו"עמק הסיליקון" העזתי נותר שממה עזובה וחרבה, עם מנהרות טרור לעבר יישובי ישראל...

החזון עכשיו

...כך יהיה עד אשר צה"ל ייאלץ לכבוש שוב את גוש קטיף ולהישאר שם. זה יקרה עקב פעילות טרור מתגברת, במועד שכנראה ייקבע על ידי כנופיות הטרור, שהרי הן צוברות אמצעי מלחמה וחופרות מנהרות - לא כדי להוביל בהן תיירים, אלא כדי להרוג יהודים, דבר שימיט עליהם אסון במלחמה הבאה.