תפריט חיפוש

ת"א 24366/99 אסל נ' בוני התיכון

בית משפט השלום

בית משפט השלום תל אביב-יפו

ת"א 24366/99

בפני:

כב' השופט מרדכי בן חיים

התובעים:

1. נחמה אסל

2. עופר אסל

ע"י ב"כ עוה"ד א. שלו

נגד

הנתבעת: 

בוני התיכון הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד בן-לאלו

פסק-דין

א. רקע ההתדיינות וכתבי הטענות:

1. בבסיס התובענה שבפני הסכם בניה / מכר של בית שנבנה ע"י קבלן. ההסכם נכרת בין התובעים מזה והנתבעת מזה ביום 18.9.94.

התובעים טוענים בכתב התביעה כי הנתבעת היפרה את התחייבותה לבנות את הבית ע"פ מפרטי הבניה ודרישות התקן ובמומחיות נאותה, וכתוצאה מכך נתגלעו בבית  ליקויים רבים.

בהמשך נטען כי הנתבעת מסרה לתובעים את החזקה בבית רק לאחר 25 חודשים מיום קבלת היתר הבניה ומכאן שחל איחור של כ-10 חודשים במועד המסירה המוסכם.

2. כתוצאה מן האיחור במסירה נגרמו לתובעים, כנטען על ידם, נזקים ישירים ועקיפים הנובעים מן הצורך להסיע את ילדיהם לבתי הספר המרוחקים מן הבית.

3. התובעים טענו גם לזכותם לשפוי בגין הוצאות דיור חלופי כולל אחסנת תכולת הדירה, והוצאות נלוות נוספות הנגזרות מן הצורך בדיור חלופי.

פריט נזק אחר הנטען על ידם עניינו בירידת ערך הדירה בשל ליקויי הבניה ואי  ההתאמות.

במסגרת זו פרטו התובעים סעיפי נזק ספציפיים נוספים ובכלל זה הוצאות בגין  תוספת אדמת גינה, התקנה שער חשמלי וכו'.

גם מקומה של טענה בדבר נזקי עוגמת נפש לא נפקד ובגינה טענו התובעים כי לבני המשפחה נגרמו מפח נפש עצבנות ואכזבה בשל הפרות ההסכם.

4. בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת היא הכחישה את התביעה במלוא מוטת טענותיה וכפרה בנזקי התובעים ו/או בחובתה לשפות את התובעים בגינם.

בהליכי קדם משפט, מונה מומחה מטעם בית המשפט (השמאי שמואל רוזנברג להלן: "המומחה") אשר בחוו"ד מיום 15.6.00 (ת/11) התייחס לליקויי הבניה אשר אותרו בבית והעריך את עלות תיקון הליקויים ע"פ שתי חלופות: מחירי קבלן ראשי-(תיקון ע"י הנתבעת) ועלות ביצוע תקונים ע"י התובעים וקבלנים מטעמם).

הנתבעת חויבה בהחלטת ביניים, לתקן את הליקויים ע"פ דוח המומחה ואין חולק כי תיקנה את מרביתם.

בעקבות הסתייגות התובעים וטענותיהם, התבקש המומחה לערוך, וערך, חוו"ד משלימה (ת/16) שהתייחסה למצב הבית לאחר ביצוע התיקונים כמו גם ליקויים שנסקרו  ע"י המומחה אך לא פורטו בחוו"ד הראשונה.

5. ב"כ הצדדים ויתרו על העדת המומחים מטעמם ואף נמנעו מחקירת המומחה על חוו"ד. ב"כ הצדדים הסכימו כי חוו"ד הרלבנטיות להסקת ממצאים בתובענה זו הינו אלו שנערכו ע"י המומחה (ע"מ 2 לפרוטוקול ישיבת יום 13.11.01).

6. בסיכום טענותיו טען ב"כ התובעים כי גם לאחר ביצוע התיקונים נמצא כי נותרו ליקויים שעלות תיקונם הוערכה בסך של 9,828 ש"ח.

הנובע מכאן הוא איפוא מרבית ליקויי הבניה שפורטו בחוו"ד של המומחה תוקנו איפוא להנחת דעתו של המומחה וההכרעה בפסק דיני נדרשת לגבי פריטי נזק "ספיחים" אשר נסקרו בסכומי הצדדים, אין טוב אם כך, מלדון בטענות אלו ולהכריע בהן ע"פ סדר העלאתן בסכומים.

ב. פריטי הנזק הנטענים - טענות הצדדים והערכת הנזק:

לענין ליקוי הבניה

1. בחוו"ד ת/16 העריך המומחה את עלותם של התיקונים הנוספים תוך אבחנה בין ליקויים שלא תוקנו (או שלא תוקנו כדבעי) בסך של 6,850 ש"ח ובין ליקויים שלא  פורטו בחוו"ד הראשונה בסך כולל של 1,550 ש"ח.

לאחר שנתתי דעתי לטענות ב"כ הצדדים בסכומיהם נראה בעיני כי הצדדים קשורים ללא סייג להודעתם המוסכמת בדבר דבקותם בממצאים של חוו"ד המומחה.

על יסוד קביעה זו ולאחר שבחנתי את חוו"ד ת/16 אני פוסק לזכות התובעים בפריט זה את הסך של 8,400 ש"ח.

2. איחור במסירת הדירה:

2.1 בסוגיה זו התגלעה מחלוקת "זוטא" שענינה משך תקופת האיחור.

ב"כ התובעים טען בסיכומיו כי תקופת האיחור מסתכמת ב-11 חודש (סעיף 12.9 לסכומיו) בעוד שהנתבעת הצביעה על גרסאותיהם המשתנות של התובעים לענין משך תקופת האיחור, וטענה לתקופה קצרה יותר.

טענה כבדת משקל יותר שהעלתה הנתבעת ענינה סוגיית החבות המשפטית בגין האיחור. ב"כ הנתבעת האריך מעניתו בהרצאת דבריו עד כדי העלאת הטענה לפיה בנסיבות הענין יש לדחות לחלוטין את פריט הנזק שענינו האיחור במסירת הדירה.

2.2 לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים לעניין משך תקופת האיחור, סבורני כי אין להתיר לתובעים להרחיב את משרעת תקופת האיחור מעבר נקוב בסעיף 8.1 לכתב תביעתם (עשרה חודשים). קביעה זו מתבססת לא רק על יסוד טענתו של ב"כ הנתבעים בדבר הרחבת חזית בלתי מוסכמת (סעיף 31 לסיכומי הנתבעת) אלא גם ובעיקר על עדותה של התובעת במהלך חקירתה הנגדית ולפיה ציפו התובעים לקבל את הדירה לכל  המאוחר באוגוסט 1996 (ע"מ 3.5 לפרוטוקול).

גירסה זו מכרסמת בטענת ב"כ התובעים בסיכומיו באשר ע"פ חישוב הזמנים שפורט בסעיף 8.1 לכתב התביעה, מסתכם האיחור לכדי 8 חדשים בלבד (מסירה ב-  24.3.97 במקום באוגוסט 1996).

2.3 ב"כ הנתבעים התמקד בגירסתו של מר פרץ בתצהיר עדותו לפיה נבע האיחור במסירה כתוצאה מן העיכובים בעבודות הפיתוח והתשתית שבוצעו ע"י חברת ערים והצביע על סעיפים 8.1 ו-8.5 להסכם המכר אשר ע"פ תוכנם פוטרים את הנתבעת מאחריות לאיחור במסירה שהורתו בנסיבות אשר לנתבעת אין שליטה עליה.

2.4 לא שוכנעתי כי בנסיבות הענין מקימה טענתו של פרץ עילת הגנה לנתבעת.

בראש ובראשונה ניכר לעין כי פנייתה הראשונה בענין של הנתבעת אל ערים נעשתה במכתב מיום 7.12.95 בו גרסה הנתבעת כי ע"פ התחייבותה החוזית עליה לאכלס את הדיירים בתאריך 24.2.96. פניה כזו נראית על פני כלוקה בשיהוי יתר ואינה מתיישבת עם חובתה של הנתבעת לפעול בשקידה סבירה על מנת לעמוד בהתחייבויותיה החוזיות כלפי הרוכשים.

לאור מסקנתי זו, לא ראיתי צורך להידרש לעיצומה של הטענה בדבר סעיף מקפח בחוזה אחיד (סעיף 9.2 לסיכומי התובעים).

2.5 הנתבעת טענה כי מכל מקום יש לנכות מתקופת האיחור הבאה בחשבון לצורך הפיצוי פרק זמן של 3 חדשים וזאת בהסתמך על הוראת סעיף 8.5 להסכם, ולפיו: "במקרה בו האיחור בתאריך המסירה יעלה על 3 חדשים... יהא הקונה זכאי לתבוע פיצוי עבור תקופה זו בלבד".

אין בידי לקבל טענה זו אשר משמעותה בנסיבות הענין מתן פטור חלקי לנתבעת מחובתה לשאת באחריות מלאה לתוצאות ריפיון ידיה במילוי התחייבותה החוזית.

2.6 פסיקת בתי המשפט הינה עקבית בדחייתה טענה כגון זו.

ב"כ התובעים נסמך בענין זה על פרשת גורי (ע.א. 583/84).

עקבותיה של פסיקה זו ניכרים גם בהלכה חדשה שנפסקה זה לא מכבר ב-ת"א 648/95 בבית המשפט המחוזי בירושלים שם נקבע תוך הסתמכות על פסיקה קודמת (ת.א. 873/93 ציין כי ממן אשר בע"מ (דינים מחוזי ל"ב (ד) 852): "המועד ממנו חייבים הנתבעים בתשלום על האיחור במסירה הינו המועד המקורי בו היה על הנכס להימסר לתובעים ולא החל מתום שלושת "חדשי החסד" שהוענקו לחברה ואיחור סביר לסיום הבניה (ע.א. 84 קאופמן נ. גזית פד"י מ"ד (2) 60)".

2.7 בהעדר השגה על רכיבי החישוב של הסכום החדשי (300 דולר) אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים בגין פריט הנזק המתייחס לאיחור במסירה את הסך של 2,400 דולר ע"פ שער היציג בחודש דצמבר 1996 (3,192 ש"ח לדולר) כאמור בסעיף 17.2  לסיכומי התובעים ובסך הכל סך של 7,660.80 ש"ח.

3. דיור חלופי והוצאות מחיה:

3.1 בפריט זה נכרכו הוצאות מחיה לבני משפחת התובעים (סך של כ-1,330 ש"ח) והפסד ימי חופשה (1,110 ש"ח). ב"כ התובעים טען כי יש לזכות את מרשיו בהוצאות  הסבירות שתבעו.

ב"כ הנתבעת העלה שורה של השגות. בראש ובראשונה נטען כי משהסכימו התובעים להתגורר במהלך תקופת התיקונים בדירת נופש ע"ח הנתבעת הם מושתקים מלהעלות טענות באשר להתאמתה גם לצורך מקום לכלכלת בני הבית.

כמו כן הצביע ב"כ הנתבעת על הוצאה חריגה ביום ו' בשבוע לאחר סיום העבודות (ארוחה במסעדה). עם כל הרצון הטוב שלא להגרר אחר דקדוקי עניות הכרוכים בהערכת הוצאות המחיה הסבירות- לא אוכל להתעלם מן התובנה לפיה גם במהלך הדברים הרגיל של חיי משפחה קיימת הוצאה קבועה של כלכלה, אשר ע"פ כל קנה מידה של הערכת נזקים - יש לנכותה מן הסכום הנתבע, וסבורני כי ניכוי של 50% מן הסכום מגלם את  קנה המידה הנכון.

אשר על כן אני פוסק לתובעים בפריט זה סך של 665 ש"ח.

3.2 אשר לימי החופשה; לא השתכנעתי כי ביצוע תיקוני הליקויים בבית חייב את התובעים או מי מהם ליטול ימי חופשה מה גם שלא הובאו בפני ראיות מספקות (תלושי שכר) שיש בהם כדי לבסס את הסכום הנטען (1,100 ש"ח) אינני סבור כי המבחן של "ע"פ כל קנה מידה סביר ניתן להעריך כי מדובר בסכום כספי של 1,100 ש"ח" כוחו יפה כטענת התובעים בסכומיהם מקום בו לא יצאו התובעים, ידי חובתם להציג חישוב  המבוסס על נתונים ספציפיים.

אני דוחה את התביעה שעניינה ימי חופשה.

4. הסעות הילדים:

4.1 נקודת המוצא של התובעים בפריט נזק זה מתבססת על הטענה לפיה נדרשו התובעים להסיע את ילדיהם כל בוקר מביתם הארעי בבית יהושע ועד למוסדות החינוך בהם למדו הילדים (סעיפים 33-27 לתצהיר התובעים).

4.2 ע"פ חומר הראיות שהוכח בפני לוקה טענה זו בהגזמה.

ממכתב התובעים לנתבעת מיום 22.12.96 (ת/20) אכן עולה המצוקה אליה נקלעו התובעים גם בשל הצורך להסיע את ילדיהם לביה"ס אולם המעיין במכתב יווכח בפער שבין הגירסה הגורפת של התובעים בתצהירם ובין הממצאים העולים מן המכתב ת/20 ממנו ניתן להסיק כי הצורך להסיע את הילדים לבה"ס לא היה בבחינת מעשה של יום יום.

התובעים כותבים במכתבם הנ"ל: "לפעמים קורה שאין אנו יכולים להשתחרר מן העבודה והבן הגדול נאלץ ללכת לבד ברגל מצומת בית דרור לבית יהושע" ולמטה מזה, באותו מכתב: "לא פעם קרה שההסעה עברה ולא אספה את ילדינו ואנו נאלצנו להסיע  אותם לבית הספר מעברות ובת-חפר.

מכאן שאין בידי לקבל את התחשיב המקסימליסטי בסיכומי התובעים.

4.3 ב"כ הנתבעת הסכים כי יש להעמיד את סכום הפיצוי ע"ס 262 דולר (סעיף 49  לסיכומיו).

נראה בעיני כי ב"כ הנתבעת יצא מנקודת הנחה מוטעית לפיה הוסע הבן שלומי לבית הספר בנתניה-שהיא ממילא מקום עבודתו של התובעים בעוד שע"פ הנטען בתצהיר התובעת, הרי שבמהלך התקופה שבין ינואר ועד אפריל 97 למד הנער בבת-חפר,  ובתקופה זו נפסקו ההסעות המאורגנות.

על יסוד כל הנתונים הנ"ל אני מעריך את ההוצאות הכרוכות בהסעת הילדים כתוצאה מן האיחור במסירת הבית בסכום כולל של 400 דולר, שווה ערך לסך של  1,276.80 ש"ח, ופוסק סכום זה לתובעים.

אני דוחה, מחוסר ההוכחות את פריט נזק שענינו ירידת ערך הרכב בשל פחת מואץ  (סעיף 34).

5. עגמת נפש:

5.1 אין צורך להכביר מילים על מידת החשיבות הנודעת במקומותינו לרכישת דירה  על ההערכות הכספית והתקוות הכרוכות בכך.

תקוות אלו מגלמות בית היתר את הציפיה הטבעית שהדירה שנרכשה על ידי התובעים במיטב כספם תהיה בנויה ללא דופי ותתאים מכל הבחינות לשימוש המצופה של מגורי  בני המשפחה.

5.2 אין חולק כי ע"פ העובדות שהוכחו בפני התגלעו בדירה ליקויים משמעותיים בעיקר בנושא הרטיבות, ריצוף פגום ופגמים בעבודות השלד והגמר.

על עגמת הנפש המסתברת מעצם קיום הליקויים יש להוסיף מימד נוסף הנובע מהענות קלושה ובלתי אפקטיבית של הנתבעת לבקשות התובעים לתקן את הפגמים עד כדי  הצורך בפניה לערכאות.

קורטוב נוסף של עגמת נפש מתלווה למצוקה הספציפית שהיתה כרוכה בסבלם של ילדי בני הזוג אשר עם אחד מהם, הלוקה בבריאותו, ליקוי הרטיבות לא הטיבו וזאת  בלשון המעטה.

5.3 התובעים העמידו את תביעתם בפריט זה ע"ס של 50,000 ש"ח.

הנתבעת לעומת זאת כפרה בתוקפם של שני הנדבכים העיקריים לטענות התובעים דהיינו תופעת הרטיבות וההשפעה על בריאות הילדים וטענה בפני כי לא עלה בידי התובעים להוכיח זכאותם לפריט נזק זה, גם בהיבט של נטל הראיה כפי שנקבע  בפסיקה.

5.4 כמו כן טענה הנתבעת כי מאז תיקוני הבדק ואילך לא הלינו התובעים על בעיות רטיבות וכן כי לאחר הגשת התביעה סירבו התובעים להצעת הנתבעת לתקן את  הליקויים.

אין בידי לקבל את טענות הנתבעת כמפורט לעיל: הטענה לפיה תיקנו בעיות הרטיבות כבר במהלך תיקוני הבדק, אינה עולה בקנה אחד עם הממצאים שנקבעו ע"י המומחה בחוו"ד ת/15 (סעיף 2.1). הטענה בדבר חוסר נכונות התובעים לאפשר תיקונים לאחר הגשת התביעה - אינה רלבנטית לאור העקרון לפיו מתגבש סכום הנזק  ביום הגשת התביעה.

5.5 מאידך נחה דעתי כי תאורה של התובעת את "תעוקתה" ולחציה- תאור שנצבע בצבעים עזים בסעיף 35 לתצהירה והמתייחס למטלה המעיקה הכרוכה בהסעת הילדים  במסגרת לו"ז צפוף- נוטה להגזמה.

תאור זה, כעולה מן התצהיר, כמו גם בסיכומי ב"כ התובעים, היוה מרכיב בעל משקל ניכר בטענת התובעים לעוגמת הנפש שהיתה מנת חלקם.

בשקלול כל הנסיבות שפרטי לעיל הנני פוסק כי יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעים בשל עוגמת הנפש שנגרמה להם כפועל יוצא של מחדלי הנתבעת את הסך של  20,000 ש"ח.

6. הוצאות כלליות:

אדמה גננית

6.1 התובעים דורשים שיפוי כנגד אדמה גננית שלא סופקה להם חרף תשלום ע"ס 2,632 ש"ח אשר שילמו לנתבעת (ת/29 מיום 23.9.97). מבחינת סיווג ההוצאה הדברים אמורים בעבודות פיתוח שנכללו בסעיף 7.2 לחוו"ד ת/15, בסכום כולל של 6,000  ש"ח.

6.2 ע"פ המוסכמה שבין הצדדים מתחייב כי חוו"ד של המומחה מהוות אמת מידה  להסקת הממצאים.

בחוו"ד השניה (ת/16) ציין המומחה בפריט 7.2:

"ניקוז החצר: הוסכם בביקור שיש להגביה את המילוי בנוסף למה שבוצע עד תחתית מדרגה בעורף הבית ומשם בשיפוע לכיוון הרחוב".

ההוצאה הכרוכה בכך נאמדה ע"י המומחה בסכום של 300 ש"ח.

6.3 חוו"ד השניה ת/16, כאמור בה, משקפת ליקויים שלא תוקנו כהלכה, שמע מנייה: הנתבעת תיקנה את הליקוי שפורט בסעיף 7.2 ל-ת/15 למעט התיקון הנוסף  שהוערך בסכום של 300 ש"ח.

טענתם של התובעים לקבלת שיפוי במלוא הסכום היא בבחינת אחיזת החבל בשתי קצותיו דהיינו גם שיפוי בגין הסכום ששילמו לטענתם וגם הסדרת הליקוי האמור לאור חיובה של הנתבעת לתקן את הליקויים שפורטו בת/15.

6.4 מכאן שאין בידי לקבל את טענת התובעים בפריט זה למעט השלמת התיקון אשר ההוצאה הכרוכה בו נקבעה ע"י המומחה לסכום של 300 ש"ח.

7. מערכת החשמל לגינה:

תביעת התובעים בפריט זה הסתמכה בסך 500 ש"ח וענינה- תיקון מערכת החשמל בעקבות שינוי מיקום החניה. בחוו"ד ת/15 דחה המומחה טענה זו וחזר על עמדתו גם  בתשובה 5 למוצג ת/35.

התביעה בפריט זה - נדחית.

8. אביזרים שלא סופקו:

8.1 טענותיהם של התובעים בגין פריט זה לוקות בסתירה פנימית.

בסעיף 41.2 לתצהיר התובעת נטען כי הנתבעת הפרה התחייבותה לספק כלים  סניטריים ע"פ המפרט.

התובעת צרפה הצעת מחיר (ת/30 א') המלמדת על סכום ההוצאה הצפוי אך ללא קבלה  המעידה על רכישתם.

8.2 בעדותה טענה התובעת כי הנתבעת סיפקה והרכיבה את הכלים הסטנדרטיים  אך לא את הכלים שרכשו התובעים.

אין צורך להכביר מילים כדי להראות כי גרסתה של התובעת בתצהירה אינה מתיישבת עם עדותה בביהמ"ש.

על כך אוסיף כי הימנעותה של התובעת להציג את הסיכום בכתב אשר לגרסתה נעשה  הנה לרועץ לתובעים.

הנני דוחה טענות התובעים גם בפריט זה.

9. שער חשמלי:

9.1 הטענה דבר הצורך בשער חשמלי קשור בטבורה לטענה אחרת אשר אין חולק עלי בפניה דהיינו כי מיקום החניה שתוכנן ע"י הנתבעת והוקצה על ידה - אינו  תואם את היתר הבניה (ת/32).

המומחה מטעם התובעים (ש. פרמון) גרס בחוו"ד: "עקב השינוי במיקום החניה לא ניתן לבנות שער אם כנגרר ואם כנפתח כלפי הרחוב אלא ע"י שער הנפתח ונסגר מלמעלה למטה דבר שמייקר את התקנת מיגון החניה ע"י נעילה בסכום ניכר".

המומחה נדרש בחוו"ד (ת/15) לסוגיה זו וחלק על הערכת פרמון בקבעו:  "אין קשר בין מיקום החניה לבין אפשרות ביצוע שער".

9.2 בהמשך הדברים, הבהיר המומחה את עמדתו בצורה קונקרטית יותר "בחניה המובטחת ניתן היה לבצע שער נגרר בחניה כפי שבוצעה לא ניתן לבצע שער נגרר אך  ניתן לבצע שער נפתח".

 

הממצא המתבקש הוא איפוא שהתקנת שער חשמלי הינו בגדר מותרות וכי ניתן היה  להתקין שער נפתח.

אין חולק כי התובעים לא התקינו עד זה כה שער כלשהוא. מכאן שתביעתם הינה למעשה בשל פריט מותרות, אשר שזכרו לא בא במפרט ולכשעצמו טרם הותקן.

מה גם שהוכח בפני שהצורך בהתקנתו (במקום החלופה הזולה יותר של שער נפתח) -  הסתבר כמופרך.

אשר על כן אני דוחה את התביעה בפריט זה.

10. גדר אבני סליקט:

10.1 התובעים טוענים כי על הנתבעת היה להקים גדר אבני סיליקט בין דירתם ובין דירת השכן. אין חולק כי הגדר שנבנתה בפועל הינה גדר רשת המבוססת על מצע בטון.

שני הצדדים אוחזים באותה "טלית" הדברים אמורים בתכנית הבינוי (גרמושקה) שהוגשה לצורך קבלת היתר הבניה אולם בעוד שהתובעים מתייחסים לקטע מסויים של הגרמושקה שם מותווים גדרות המגרש ככאלו הבנויים מלבני סיליקט (ת/36) מחזיקה הנתבעת בקטע אחר של הגרמושקה (נ/15) שכותרתו "פרט עקרוני גדר הפרדה" ממנו עולה כי הגדרות תיבננה מיסוד של בטון מזוין ועליו גדר רשת.

10.2 אין ספק כי ת/36 מזה ו-נ/15 מזה הינם בגדר "כתובים המכחישים זה את זה" באותה מידה ברי כי שניהם באים בגדר סעיף 4.13 של המפרט הטכני שם נאמר: "תאור כללי של פיתוח המגרש לפי ת.ב.ע.".

10.3 ב"כ התובעים טוען כי יש להעדיף את תצורת הגדר המתחייבת מ-ת/36 לאור העיקרון כי במקרה של סתירה יש לפסוק לרעת המנסח (הנתבעת).

הנתבעת לעומת זאת מחזיקה בכלל פרשנות אחר ולשיטתה יש להעדיף הוראה ספציפית  על הוראה כללית.

10.4 לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים סבורני כי ההכרעה בסוגיה מצויה דווקא בחקיקה המסדירה את הנוסח המחייב של המפרט הטכני הדברים אמורים איפוא בצו מכר דירות (טופס של מפרט) התשל"ב 1974 אשר בסעיף 1 לו נקבע:

"א...

ב...

ג. המפרט יהיה בטופס שבתוספת לצו זה.

בסעיף 4.15 לתוספת נכתב:

גדר בחזית מחומר... בגובה... מטר.

גדר בצידי המגרש מחומר.... בגובה מטר."

10.5.1 צא ולמד מכאן כי הנתבעת לא יצאה ידי חובתה ע"פ הצו האמור שכן בניגוד למתחייב ממנו, לא פרטה בגוף המפרט שהכינה את החומר שממנו תוקם הגדר ואת גובהה.

10.6 המחדל שבאי מילוי הטופס הינו בניגוד לחובה המוטלת על הנתבעת מכוח הוראת סעיף 3 (ג) לחוק המכר (דירות) התשל"ג 1973 ולפיו:  "על המוכר למלא את כל הפריטים במפרט במפורט ובמדויק" וכן ראו סעיף 5 לחוק המכר הנ"ל.

10.7 בנסיבות אלו סבורני כי ידם של התובעים על העליונה וכי על הנתבעת לשאת בתוצאות המתחייבות מסטייתה מהוראות הדין, ולפצות את התובעים.

10.8 קו מחשבה זה תואם לדעתי את הוראת סעיף 5 (ב) לחוק המכר ולפיו: "מסר המוכר לקונה מיפרט שאינו ממלא אחר סעיף 3 יחולו הוראות ס"ק (א) על הדברים שלגביהם המיפרט אינו ממלא את אותם הוראות", וס"ק (א) מורה: "מוכר שלא מסר לקונה מיפרט בהתאם לסעיף 2, יראוהו על אף האמור בחוזה המכר, כמי שהתחייב למסור את הדירה לקונה כשכל דבר שצריך היה לפרט במפרט מתאים למקובל בנסיבות הענין".

ואילו סעיף (ג) מבהיר: "דבר שסעיף זה חל עליו, חובת ההוכחה שהיה מתאים למקובל בנסיבות הענין - על המוכר".

10.9 סבורני כי הסתירה שבין נספח 36 מזה ו-נ/15 מזה מותירה את כפות המאזניים מעוינות ובמקרה כזה, ובשים לב לנטל הראיה המוטל על הנתבעת - ידה על  התחתונה.

10.10 אשר לסכום הפיצוי בפריט זה: המומחה העריך את שווי גדר הסיליקט לסכום של 10,000 ש"ח (ת/15) הגם שפטר עצמו מקביעה נורמטיבית כלשהיא באשר לסוגייה  המשפטית שעניינה הסטייה מהוראות התקן.

כלום רשאים התובעים למלוא סכום זה?

נראה בעיני כי בנסיבות העניין יש לקבוע את הפיצוי על דרך האומדן שבין שווי הגדר שהתקבלה (גדר רשת) ובין שוויה של גדר סיליקט.

בהעדר תחשיב לעניין זה אני מעריך את שווי הפרש הערך בסכום של 6,000 ש"ח.

על הנתבעת לשלם לתובעים בגין פריט זה סך של 6,000 ש"ח.

11. הוצאות שכ"ט מומחים:

11.1 התובעים עותרים לחיוב הנתבעת במלוא עלות שכ"ט המומחים.

סה"כ סכום ההוצאה בפריט זה, בה נשאו התובעים מסתכם לסך של 4,300 ש"ח (כולל  מ.ע.מ.).

הנתבעת לעומת זאת גרסה כי יש לקחת בחשבון את הפער בין אופייה "המנופח" של  התביעה לבין ההערכות בחוו"ד של המומחה.

11.2 סבורני כי בהערכת טענות הצדדים בענין זה יש ליתן את הדעת בראש ובראשונה לעובדה כי חוו"ד וההוצאות הכרוכות בהכנתן, לא באו לעולם אלמלא גילתה הנתבעת אטימות כלפי דרישות התובעים בתקופה שקדמה להגשת התביעה ומידה לא קטנה  של קשיחות בעצם ניהול ההליך.

עם זאת לא אוכל להתעלם מן העובדה כי מקצת מטענות התובעים נדחו כליל ע"פ חוו"ד של המומחה ואחרות הוערכו בסכומים נמוכים יותר.

בנסיבות אלו אני רואה לנכון לחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 3,000 ש"ח  בגין פריט זה.

(השוו: ת"א (ירושלים) 648/95 מזרחי ואח' נ. אליאספור חברה קבלנית בע"מ-טרם  פורסם).

ג. פסיקה:

1. מן המקובץ עד כאן עולה כי עלה בידי התובעים לבסס מקצת מטענות הנזק שפורטו לעיל בסכום כולל של 47,302.60 ש"ח לתאריך הגשת התביעה, וזאת ע"פ הר"מ:

- ליקויי בניה 8,400 ש"ח

- איחור במסירת הדירה 7,660.80 ש"ח

- הוצאות מחיה 665 ש"ח - הסעות הילדים 1,276 ש"ח

- עגמת נפש 20,000 ש"ח

- אדמה גננית 300 ש"ח

- גדר אבני סיליקט 6,000 ש"ח

- הוצאות מומחים 3,000 ₪

סה"כ 47,302.60 ₪

2. אשר על כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את הסך של 47,203.60 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

כמו כן אני מחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות התובעים לרבות שכ"ט עו"ד בסכום  של 7,500 ש"ח ומע"מ בגינם.

ניתן היום 19.3.2002.