תפריט חיפוש

הסברי הרלב"ג על יתרון האדם

ד"ר אברהם בן עזרא

יתרון האדם, טהרה וטומאה, הישארות הנפש - לפי הרלב"ג

טומאה וטהרה

טומאת מת מבעלי חיים פחותה מטומאת אדם מת, ולכאורה יש כאן סתירה, כי האדם נכבד מבעלי החיים והיה אפשר לסבור כי מפאת מעלתו, טומאתו במיתתו תהיה פחותה.

הרלב"ג מסביר זאת בפירושו המופיע בפרשת "שמיני" ואחר כך גם בפרשת "חוקת" כדלקמן:

 ונאמר כי מפני שהאדם המת נעדרה ממנו הצורה האנושית ובסיבת היפקדה,  הישיגהו המוות. הנה טימאה אותו התורה בתכלית, כדי שנתעורר מפני זה לדעת כי המעלה והכבוד הנמצא באדם על כל המורכבות איננו מפני החומר, אבל הוא מפני הצורה. וזה שאנחנו לא נראה שנפקד מהמת דבר, זולתי הצורה. כי לו כל האיברים, לא נפקד מהם כי אם הצורה, אשר ממנה יסודרו פעולותיהם. וזה גם כן יעמידנו על שהחומר חסר מאוד ביחס אל הצורה. ואמנם שאר בעלי החיים המתים, הנה הבעל חי ההולך, היותר שלם, לקרבת חומרו לחומר האדם, טימאה אותו התורה גם כן, אך למטה מטומאת האדם המת. כי הצורה שנפקדה ממנו היא שפלה מאוד מהצורה שנפקדה מאדם המת.

הכוונה בצורה היא למותר האדם, מה שמעל החומר, החשיבה המפעילה את פעולותיו של האדם. ההיגיון שמאחורי הדין בעניין הטומאה הוא, שככל שהפער בין החי לגווייה הוא יותר גדול, כך גם הטומאה תהיה בדרגה יותר גבוהה, כי הנעדר במקרה של מוות יותר משמעותי – ההפסד יותר גדול. כמובן שבמחשבה זו, האדם מצוי בראש הפירמידה, ובו הפער בין החומר [שלא משתנה בין חייו למוות] לבין "הצורה" [שלא קיימת במוות כלל] הוא גדול, כגודל "הצורה", שהיא מעל לאין שיעור לצורת בעלי חיים.

 הישארות הנפש

פרשת "חוקת" נפתחת ב"פרה אדומה" והמשכה דיני טהרה וטומאה, דבר המביא את הרלב"ג בפירושו לתורה  לדיון במותר האדם על בעלי החיים ובהישארות הנפש. לגבי הפרה [האדומה], היעדר צורותיה נעשה על ידי שחיטתה. ["צורה" כאן היא כל מה שמעבר לגוף]. לגבי הפרה, הצורה היא מתמקדת בהרגשה, וכך בעלי החיים. לגבי האדם - יש גם הרגשה וגם דיבור, וזהו סדר הצורות ביקום:

דומם - אין לו צורה.

צומח - זן ומתרבה.

בעל חי - זן ומתרבה, מרגיש.

אדם - זן ומתרבה, מרגיש, מדבר [חושב].

לפי הרלב"ג, צורת האדם נעדרת עם המוות; הוא נפרד מהשכל עם מותו, אך היפרדות זו טעונה הבהרה הבאה בלשונו של הרלב"ג כך:

צורת האדם היא למעלה מאלו הצורות [של בעלי החיים], ושהיא תיעדר תחילה בעת המוות...   ...ולהורות על הפסד מלאכת השכל בקניין מושכלות חדשות אחר המוות, רצתה התורה שבמעשה הפרה לא יהיה עמהם התעסקות במלאכה.

זה דבר יעמידנו על שתי פינות גדולות מהעיון: האחת היא כי בזה נתיישר אל שהשכל האנושי אינו נפסד בהיפרדו מהחומר, אבל ייפקד ממנו קניין המושכלות שלא השכיל אותם בחייו. והנה זאת הפינה הגדולה טעו בה כל הפילוסופים שהגיעו אלינו דבריהם. והשנית הוא שאחר המוות לא יקנה השכל מושכל חדש, לא השכילו בהיותו עם החומר. וזו גם כן פינה גדולה, נבוכו בה רבים מהקודמים, בהישארות [הנפש]. וזה מבואר למי שעיין בדברינו בספר הנפש ובראשון מספר מלחמות השם.

  ברור מהדברים כי בעל החי מוגבל להרגשות חושיו, ואין לו נגיעה לדיבור ולחשיבה.

הרלב"ג מתייחס לפעולות מעין חשיבה אנושית של בעלי חיים מסוימים, כגון - יצירת קורי עכביש הנראים למסתכל כיצירת אריגה בדרגה אנושית, ובניית כוורות בצורה הנדסית של משושים צמודים על ידי הדבורים. להבהיר, הצורה המשוכללת הכי קרובה למעגל אשר ממלאה את המישור ללא שיירים היא המשושה, והקרבה למעגל מבטיחה חיסכון מירבי בחומר.

מכל האמור לעיל נובע כי לפי הרלב"ג עם המוות מותר האדם [הצורה] נפרד מהגוף המת, ובהיות הצורה מלכתחילה בלתי היולאנית [חומרית] - לא נפסדת בהיפרדה מהגוף. ביחד עם זאת, אחר המוות כבר אין התפתחות שכלית, ואוסיף ואומר כי מה שנותר היא החוכמה שכבר אינה מתפתחת כהתפתחותה במצב של חיים.

כספר "מלחמות השם" מאמר ראשון פרק י"ג, יש הבהרה נוספת כלהלן:

ראוי שנדע שאי אפשר שיקנה אחר המוות מושכל, לא השיג אותו בחייו, כי אין לו הכלים אשר יושג בהם המושכל והם החושים ושאר הכוחות הנמשכים להם כמו הדימיון והכוח הזוכר.

 מדברים אלו ברור כי מה שנותר בעולם הבא, הקרוי "הישארות הנפש", אינו דבר פעיל ומתפתח, אלא דבר שנוצר ועוצב בעולם הזה, וכפי שעוצב - כך נותר לעד, והוא:

החוכמה. עוד מתייחס הרלב"ג בהמשך במלחמות השם ומסביר כי דברי חז"ל [כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא, ואמרות דומות אחרות] אינם צריכים להיות מדויקים, וכאן הכוונה היא לרוב ישראל ו"אין למדין מן הכללות", כי זהו מנהג הדיבור.