תפריט חיפוש

הרהורים בעניין רצח פוליטי

ד"ר אברהם בן עזרא

"לא תרצח" [עשרת הדברות]

לא תרצח

 

רק "לא תרצח", ללא שום הוספות של הסברים ותיאורי זוועה, פשוט וחד, שתי מלים – "לא תרצח".

כהקדמת מילין, מובא המידע הבא:

בהגדה של פסח, שהוצאה לאור על ידי המדפיס הראשון בירושלים הוא הרב ישראל בק בשנת 1862, נכתב בעמוד הפותח כי ההגדה הוצאה לאור –

תחת ממשלת אדונינו המלך החסיד הרחמן שולטן עבד איל עזיז ירום הודו,

כאשר כולם יודעים כמה עובדות, או לפחות מביעים כמה ספיקות, באשר לניסוח זה:

1.      הפקת ההגדה לא נעשתה כלל בחסות אומנותית או אחרת של הממשלה, והממשלה לא תרמה מאום לפרויקט זה, לכל היותר הרשתה לבצעו.

2.      ספק רב אם אותו שולטן/מלך עבדל עזיז היה בדרגה של "חסיד ורחמן".

3.      ספק עוד יותר גדול – האם מי שחיבר את הנוסח, רצה בכלל כי "ירום הודו" של השולטן עבד אל עזיז.

אלא שזו הרוח הגלותית שהשפיעה על הנוסח, כפי שנכפתה על היהודים בכל אתר ואתר, ובתקופות ארוכות גם בארץ ישראל ואפילו בירושלים כאשר אלה היו תחת שלטון זר. זהו מס השפתיים שמשלמים במצוק ותחת שלטון דורסני, מתנשא ורחוק מלהיות דמוקרטי.

מה הדבר בא ללמד?

שלא תמיד צריך להאדיר במלים, שלא תמיד צריך להאדיר, כי מה שברור – ברור בקיצורו, ומעורפל באריכותו.

התורה קיצרה בהוראה כה חשובה, בסיסית, חיונית לקיומו של המין האנושי ולקיומה של חברה בת תרבות – ולא במקרה. אנו לא צריכים להאריך ולהסביר כי מדובר ב"רצח מתועב" וכיוצא בזה, ללא קשר עם השאלה מי הוא הרוצח ומאיזה עדה, כי הרי הציווי הנוקב בן שתי המלים היה חל גם לגבי רוצח אחר וגם לגבי נרצח אחר. המאריך בדברים לגבי מה שברור לחלוטין, מעלה תהיות ומפחית מחומרת המעשה, בנסותו להסיט את הדיון למחוזות אחרים ולעשות קופה על חשבון דמותו וזכרו של המנוח. 

האישיות הפוליטית

האישיות הפוליטית מטבע ברייתה היא שנויה במחלוקת, וידוע כי יש לה תומכים ויש לה מתנגדים.

לא לאישיות, אלא למשנתה, וכך צריך שיהיה. החיים הציבוריים לא מתחילים ולא מסתיימים במועד אירוע של רצח פוליטי, שהרי התומכים מזה והמתנגדים מזה, אינם חולקים על הציווי "לא תרצח", ואין שום שחר או בסיס להאשים האשמות הדדיות או חד צדדיות קבוצה כלשהי בביצוע הרצח. ראוי להסתפק בכך, שמעשה הרצח מגונה על ידי הצדדים למחלוקת – מחלוקת שתישאר בעינה, והגינוי - לא צריך להיות אלא בקול ענות חלושה, באמירה פשוטה ולקונית ותו לא, כפי שהוסבר.

מי שמוסיף על הגינוי רוב להג, מעלה עליו את החשד כי יש לו סיבה ועניין בכך, דבר המסיט את האירוע, מאזכרה - למקום אחר ויוצר זילות מעשה הרצח.

מי שמנסה לצבור נקודות זכות ממעשה הרצח, לא יכול להסתיר נטייתו זו מעם אינטליגנטי הקולט מיד במה מדובר.

מכיוון שבדובר באישיות פוליטית, שפרטיותה לא נשמרה ולא תישמר, אין צורך להאדיר את שמה וגם לא להכפיש, אלא די בהתייחסות מלומדת ועיונית ובניתוח מקצועי של משנתו של האיש הפוליטי ודיון כזה מנציח את האיש [גם כאשר חולקין עליו] - יותר מכל נאום מתלהם.

 

 הקרוב והרחוק

 

כאשר מתקיים דיון על משה רבנו, אין שום יתרון לשבט לוי בדיון זה, למרות שמשה הוא בן שבט לוי.

כך גם אין שום יתרון לנכדו של מנהיג שאיננו, על פני כל נואם או הוגה דעות אחר, והקרבה המשפחתית או השייכות השבטית - לא מעניקה שום יתרון שהוא. מי שלא מקבל נוסחה זו, מזכיר לי משטרים חשוכים הקיימים גם בימינו בכמה מדינות, בהן השליט מעביר את שרביט ניהול המדינה וקביעת סדר היום הציבורי - לבנו ומכתיר אותו או בחייו או לאחר לכתו לעולם האמת כיורש, בזכות שייכותו הגזעית.

 

מה מוזר להיווכח בהתנהלות כזו אצל מפלגות שחרטו על דגלן ערכי דמוקרטיה והעלו ערכים אלה מעל ערכי מוסר, דת וחופש הפרט.

 

לדוגמא, לבני משפחתו של נשיא ארצות הברית שנרצח ג'ון קנדי, כמו גם לבני משפחתו של שר בישראל שנרצח רחבעם זאבי [גנדי] - לא צריך להיות, ואין, שום יתרון באירוע ציון זכר יקיריהם בחוגים ממלכתיים, שאינם אירועים פרטיים, מפני שמדובר באירועים ממלכתיים ולא פרטיים.