תפריט חיפוש

ע"א 1056/06 בר-און נ' רגבה

בית המשפט המחוזי

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 1056/06

בפני:

כב' הנשיא אורי גורן אב"ד

כב' השופט ישעיהו שנלר

כב' השופט ד"ר קובי ורדי

המערערים:     

1 . ד"ר יעל (עיני) בר און

2 . עו"ד רענן בר און

ע"י עו"ד רענן בר און

נגד

המשיבה:

רגבה שיווק והפצת מוצרים בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד לילך אופק

פסק דין

לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט השלום בראשון-לציון (כב' השופטת ד"ר איריס סורוקר) מיום 14/11/05, בגידרו קיבל את תביעת המשיבה וחייב את המערערים לשלם לה סכום של 139,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה, ריבית והוצאות משפטיות.

העובדות הצריכות לעניין

1. ביום 15/5/01 הגישה המשיבה תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המערערים על-סך של 149,000 ₪ בגין אי-תשלום התמורה המגיעה לה, לטענתה, על-פי הסכם לאספקת והתקנת רהיטים שנחתם בין הצדדים ביום 24/12/00 (להלן: "ההסכם"), בו נקבע בסעיף 15 כי:

"מלוא יתרת התמורה, בסך של 149,000 ₪, תשולם על ידי הקונים למוכר לאחר שהמוכר ייצר, יספק ויתקין את כל הפריטים בבית, לשביעות רצונם, המלאה, של הקונים. סכום זה, המהווה את מלוא יתרת התמורה, ישולם ב- 3 המחאות, בסך של 49,667 ₪ כל אחת, למועדי פרעון, כדלקמן: 15/3/2001; 15/4/2001; 15/5/2001".

המערערים ביקשו רשות להתגונן בטענה, כי טרם הגיע המועד לתשלום יתרת התמורה, נוכח חסרים וליקויים רבים בעבודת המשיבה, אשר פורטו בנספח ב' לתצהיר המערער התומך בבקשה, ולרבות ארון חשמל יקר במיוחד, שלא סופק. מנגד, טענה המשיבה, כי על-פי סיכום ביקור שנערך בביתם של המערערים ביום 22/10/01, היקף הליקויים הינו מצומצם ביותר, והיחס בין שווי התיקונים הדרושים ליתרת התמורה שלא שולמה אינו מצדיק את עיכוב התשלום.

2. בהחלטתו של כב' הרשם רפי ארניה מיום 30/10/02, הותר למערערים להתגונן מפני התביעה באופן הבא:

"10. לגופו של עניין: הצדדים, ובעיקר המבקשים, הרבו מלל על מחלוקת מצומצמת ביותר שעיקרה מחלוקת בין שתי גירסאות עובדתיות סותרות - האם הליקויים והחוסרים במוצרים הם כגרסת המבקשים (כמפורט בנספח ב' לתצהיר המבקש+הארון), שמא כאמור בסיכום הביקור אשר הוכן ע"י המשיבה. בהתאם, יש לכמת את היקף הליקויים החסרים. כמובן שאם יסתבר כי היקף הליקויים והחוסרים הינו כאמור בגירסת המבקשים – הרי שייתכן בהחלט שמדובר בהפרה של החוזה בין הצדדים על כל המשתמע מכך. מאידך אם היקף הליקויים הינו כאמור בגירסת המשיבה הרי שהתנהגותם של המבקשים עשויה להתפרש כעמידה שלא בתום לב על זכויות של מה בכך, על כל המשתמע מכך.

11. המבקש נחקר על תצהירו, וגירסתו בדבר היקף הליקויים והחוסרים לא נתמוטטה ולא נסתרה. לפיכך יש מקום ליתן למבקשים רשות להתגונן מפני התובענה. למען הסר כל ספק, הרשות להתגונן ניתנת אך ורק בשאלה המפורטת בסעיף 10 להחלטה זו". (ראו: מש/1).

3. בתום ההליך, כאמור, נעתר בית המשפט לתביעת המשיבה. בית-משפט קמא עמד על-כך, שזכותם של המערערים לעכב את יתרת התשלום צריכה להיקבע על-פי היקף הליקויים וטיבם. חובתם לפעול בתום-לב, כבעלי-חוזה, מחייבת

אותם לבחון באורח מידתי את הזיקה בין היקף הליקוי לבין היקף התשלום המעוכב. פירושו של דבר הוא, שאין הם רשאים להיאחז בליקוי זניח או בר-תיקון על-מנת להימנע מתשלום היתרה כולה, אלא עליהם להצביע על ליקויים משמעותיים לצורך כך, השוללים את האפשרות לראות את העבודה כגמורה. בהתבסס על כלל העדויות והראיות שהובאו, הגיע בית המשפט למסקנה כי טענת המערערים בדבר קיומם של ליקויים חמורים לא הוכחה, וקיבל את גירסת המשיבה, לפיה הריהוט סופק והותקן כראוי, למעט ליקויים שעלות תיקונם מוערכת בסך של כ- 10,000 ₪. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט, לא קמה בידי המערערים הזכות לעכב באופן גורף את מלוא יתרת התשלום כפי שעשו. לפיכך, הורה בית המשפט למערערים לשלם למשיבה סך של 139,000 ₪, המהווה את יתרת התמורה החוזית בהפחתת ערך הליקויים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

כנגד פסק-דין זה מופנה הערעור שבכאן.

טענות הצדדים

4. בכתב הערעור וכן בהשלמת הטיעון שהגישו המערערים לפי החלטת בית-משפט זה מיום 2/11/06, חוזרים המערערים וטוענים, בין היתר, כי המשיבה לא סיימה לייצר, לספק ולהתקין את הפריטים נשוא ההסכם, והיא אף הודתה בכך בהודאת בעל-דין. משכך, לא הגיע המועד לתשלום יתרת התמורה על-פי ההסכם שבין הצדדים. עוד טוענים המערערים, כי הצדדים להסכם לא הבחינו בין סוגי ליקויים שונים, ובית המשפט לא היה מוסמך לקבוע אחרת באמצעות פרשנות ההסכם. כן מלינים המערערים על-כך שבית המשפט אמד את שווי הליקויים שנותרו בסך כולל של 10,000 ₪, מבלי שקבע מהם אותם ליקויים, ומבלי שהוצגה בפניו כל ראיה מטעם המשיבה לביסוס סכום זה. לשיטתם, שגה בית המשפט אף בכך שפסל את עדותו של המומחה מטעמם, מר רפאל גיל, וכן את עדותו של המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר אורי קורין. המערערים ממשיכים וטוענים, כי שגה בית המשפט בקבלו את גירסתו של מר אורי שיר, מנהל שירות לקוחות ארצי של המשיבה, אשר לא נתמכה בראיות. עוד הם טוענים, כי משפסל בית המשפט את חוות-דעת המומחית, שהגישה המשיבה מאת הגב' הנא הרצברג ממכון התקנים, שומה היה עליו לדחות את גירסת המשיבה מכל וכל. לעניין אי-אספקת ארון החשמל, טוענים המערערים כי הוכח שארון זה הוזמן והמשיבה עצמה כללה אותו בכתב תביעתה.

5. המשיבה, מצידה, סומכת ידיה על פסק-דינו של בית-משפט קמא, ולטענתה, יש לדחות את הערעור על פסק הדין מכמה טעמים. ראשית, טוענת המשיבה כי המערערים מתעלמים מגדר הדיון שנקבעה בהחלטתו של כב' הרשם ארניה, בה ניתנה להם רשות להתגונן בשאלה אחת בלבד, והיא האם הליקויים והחסרים במוצרים הם כגירסת המערערים על-פי המפורט בבקשת הרשות להתגונן או כגירסת המשיבה, כאמור בסיכום הביקור שהוכן על-ידה. המשיבה טוענת, כי המערערים לא ביקשו לערער על החלטה זו, והם מנועים בשלב זה מלטעון טענות הנוגדות אותה. עוד טוענת המשיבה, כי פרשנותו של בית המשפט ביחס להוראת סעיף 15 להסכם תואמת את לשון הסעיף, את עקרונות תום הלב ועשיית עושר שלא במשפט, ואת כללי פרשנות החוזים הנהוגים. שנית, מוסיפה המשיבה וטוענת כי המערערים לא עמדו בנטל להוכחת גירסתם. הכרעת בית-משפט קמא, אשר קבע כי אין ליתן אמון בגירסת המערערים, מבוססת בעיקרה על התרשמותו הישירה מעדויות הצדדים והמומחים מטעמם ועל מסמכים מ"זמן אמת", ולכן, אין מקום להתערב בה. יחד עם זאת, מצרה המשיבה על שלא ניתן משקל לחוות-דעתה של הגב' הרצברג, שהיתה מקצועית, יסודית ומבוססת, אך משום שמכון התקנים מפקח על ריהוט המשיבה לצורך מתן תו תקן. לגישת המשיבה, אין כל פסול בכך שמכון התקנים, אשר אמור לעמוד מאחורי חוות-דעתה של הגב' הרצברג, אישר אותה, ומכל מקום, לא נטען ולא הוכח כי המכון התערב בחוות הדעת. לבסוף, לעניין ארון החשמל, חוזרת המשיבה וטוענת, כי הארון האמור כלל לא יוצר ושוויו קוזז מסכום התמורה.

דיון

6. לאחר שבחנו ושקלנו את טיעוני הצדדים, נחה דעתנו כי ערעור זה – דינו להידחות.

7. השאלה שלגביה ניתנה למערערים רשות להתגונן, והיא זו אשר עמדה במרכז הדיון שהתנהל בפני בית-משפט קמא היתה, האם היקף הליקויים ברהיטים שסיפקה המשיבה למערערים, כפי שפורט בבקשתם, הוא כזה המצדיק אי-תשלום יתרת התמורה על-פי ההסכם שנחתם בין הצדדים. זוהי שאלה עובדתית, שהנטל להוכחתה היה מוטל על המערערים. דא עקא, המערערים לא עמדו בנטל זה.

8. גירסתם של המערערים נתמכה בחוות-דעתו של המומחה מטעמם, מר גיל, ובעדותם של המערערים עצמם. יוער, כי שלוש חוות-דעת מומחיות שהגישו המערערים נמשכו על-ידם מתיק בית המשפט במהלך שמיעת הראיות. חוות-דעתו של מר גיל עסקה בעניין אחד, והוא שקיעת לוח השיש במטבח. ואולם, בית המשפט קבע כי אין מחלוקת על-כך שהמשיבה לא הרכיבה את השיש, וכי המומחה לא יכול היה לייחס תקלה זו לפגם בעבודתה. יתר-על-כן, קבע בית המשפט כי מר גיל לא העריך בחוות-דעתו את העלויות הכרוכות בתיקון המרווחים שמצא בין השיש לבין הקיר, ובמהלך חקירתו הודה כי ניתן היה למנוע את המרווחים באמצעות פעולה פשוטה יחסית של המערערים, וזאת על-ידי הוספת רגליות. עוד בחקירתו הודה מר גיל בקשריו עם המערער, בכללם מתן עדות מומחה בתיקים בהם מייצג המערער בעלי-דין ובתיקים אישיים שלו, ואין חולק כי הוא התלווה אל המערערים בביקור המומחה מטעם בית המשפט בביתם ואף סיפק למומחה ציוד מדידה. על-יסוד כל אלה, סבר בית המשפט כי לא ניתן לבסס על חוות-דעתו של מר גיל ממצאים אמינים.

9. אשר לעדותם של המערערים, ציין בית-משפט קמא כי המערערים נמנעו מלפרט בכתב, באופן מפורש וברור, מהם הליקויים שהם מבקשים לתקן ומלצרף תמונות המעידות על הליקויים, והוא התרשם כי טענותיהם בעניין זה מופרזות. בנוסף, המערערים לא ראו לתקן את הליקויים הנטענים בריהוט ולהציג חשבוניות בגין הוצאות התיקון, כמקובל במקרים כגון דא, בזמן שהם ממשיכים להשתמש בריהוט זה במשך שנים. בכך, קבע בית המשפט, ביקשו המערערים במכוון להימנע מדיון בעלויות התיקון, והדבר אף מעיד על כך שלא מדובר בליקויים חמורים, כנטען. רושם זה התקבל גם מהתנהלותם הדיונית של המערערים. כך, למשל, בעת ביקור המומחה מטעם בית המשפט בביתם, מסרו לידיו המערערים קלסר טענות מטעמם, החורג מכתבי הטענות שהוגשו לבית-משפט, וגם בהצגת הראיות במשפט גופו חרגו מהיקף המחלוקת כפי שהוגדרה בהחלטת הרשות להתגונן. אשר לפריטים שלטענת המערערים לא סופקו על-ידי המשיבה, קבע בית המשפט כי לא נמצאו ראיות לכך שפריטים אלו, ובהם ארון החשמל, אמנם הוזמנו.

10. בית המשפט הוסיף, כי אין בידו לסמוך על חוות-דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, מהנדס הבניין ד"ר אורי קורין. מומחה זה בדק ליקויים על-פי רשימה שמסרו לו המערערים, אשר חרגה, כאמור, מרשימת התלונות המצוייה בכתבי הטענות. המומחה לא ברר את התלונות שאינן רלוונטיות להליך ולא ציין בחוות-דעתו מי הגורם שטען לכל ליקוי. עוד התברר, כי במהלך בדיקת המומחה את הליקויים, הופעלו עליו לחצים מצד המערערים, אשר השפיעו על תיפקודו. לבסוף ציין בית המשפט, כי "המומחה עשה בעדותו רושם תלוש ומנותק. למרבה הצער, לא יכול היה לעמוד מאחורי חוות דעתו ולענות על שאלות בצורה מלאה וענינית". ואם לא די בכך, המומחה אף הודה בטעות שנפלה בחוות הדעת בקשר עם שידת טלוויזיה, לגביה סבר כי מדובר בשידה מתניידת על גלגלים שגבה חשוף, בעוד שלמעשה מדובר בשידת רגליות צמודת קיר.

11. אל מול גירסתם של המערערים ניצבה גירסת המשיבה, שנתמכה בעדותם של מר שיר והמומחית הגב' הרצברג, וכן בעדותן של המעצבת הגב' פנינה אמור, ושל הגב' שלומית קדמיאל, מנהלת סניף רעננה של המשיבה, שבו בוצעה ההזמנה. אשר לחוות הדעת של הגב' הרצברג, קבע בית המשפט, כי לנוכח הודאתה בקיומם של קשרים מקצועיים ופרסונליים בין מכון התקנים לבין המשיבה, ומשהובהר כי חוות הדעת שערכה הגב' הרצברג עברה תהליך אישור מטעם הגורמים הממונים עליה, אין לקבלה כעדות מומחית נייטרלית ואובייקטיבית. עדותו של מר שיר, לעומת זאת, היתה אמינה על בית המשפט. מר שיר הודה בפגמים שנפלו בריהוט, אשר תוקנו ברובם, וערך שני ביקורים בביתם של המערערים, כאשר דו"ח הביקור המסכם, לדעת בית המשפט, "מלמד על פירוט רב והתיחסות רצינית". בית המשפט קיבל את דבריו של מר שיר, אשר העיד כי בעקבות ביקורו הראשון אצל המערערים בוצעו תיקונים, אך בביקורו השני העלו המערערים דרישות חדשות, אשר רמזו על היעדר כוונה מצידם לשלם את יתרת התמורה.

12. סיכומו של דבר, בית-משפט קמא העדיף את גירסת המשיבה על-פני גירסת המערערים, בקבלו כאמינה את עדותם של עדי המשיבה מר שיר, גב' אמור וגב' קדמיאל. גירסתם של המערערים נדחתה, תוך קביעות עובדתיות לגבי התנהגותם ולגבי השיטה שנקטו, של הערמת טענות חדשות והארכת רשימת הליקויים מעת לעת. בית-משפט קמא קבע, כי עדויותיהם של המערערים לקו בניסיון שווא להפריז ולהעצים ליקויים שלא עלו על 10,000 ₪ (בהזמנה בסכום כולל של כ- 230,000 ₪), עקב בחירתם להימנע מתשלום היתרה, וזאת למרות הצעת המשיבה לשלם את יתרת התמורה תוך עיכוב סכום של 10,000 ₪ עד גמר תיקון הליקויים.

13. הנה-כי-כן, במחלוקת שנצרכה להכרעה, כפי שנקבע במסגרת ההחלטה בבקשת הרשות להתגונן, הכריע בית משפט קמא עובדתית, כי אכן הליקויים והחוסרים הינם "כאמור בסיכום הביקור אשר הוכן ע"י המשיבה". מסקנתו זו של בית-משפט קמא מנומקת היטב, ונובעת הן מהתרשמותו מכלי ראשון מן העדים והן מבחינת חומר הראיות שהוגש. כידוע, אין זה ממינהגה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים ובממצאים של מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, ולא מצאנו לחרוג מכלל זה במקרה הנדון (ראו: ע"א 85/361 יוסף רחמנוב נ' פקיד השומה תל-אביב 1, מב(2) 397, 402 (1988); ע"א 96/3601 עמית בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998); ע"א 05/2471 יעל מוזס נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ, פדאור 05 (28) 595 (2005)). כך גם ניתח בית משפט קמא את הפרשנות הראוייה של הוראות ההסכם שבין הצדדים, ועל-כן, נוכח המסקנה העובדתית, התוצאה המתחייבת הינה חובת המערערים בתשלום היתרה תוך הפחתת שווי הליקויים.

14. לא מצאנו כי פסק הדין חסר פירוט של הליקויים הצריכים תיקון ועלויותיהם. משקרסה גירסת המערערים באשר להיקף הליקויים, אימץ בית-משפט קמא את גירסת המשיבה והערכותיה לעניין מהות הליקויים הנותרים ושוויים, ועליהן ביסס את החלטתו. לאור הודאת המשיבה בקיומם של ליקויים אלו ובחובתה לעשות לתיקונם, וכן לאור הפחתת ערך התיקונים מיתרת התמורה, לא נדרש בית המשפט לפרט מעבר לכך.

התוצאה

15. הערעור נדחה. המערערים ישאו בהוצאות המשיבה ובשכר-טרחת עורך-דינה בסכום של 30,000 ₪ כולל מע"מ, אשר ישולם בחלקו לב"כ המשיבה מתוך העירבון שהופקד בתיק.

ניתן היום (02/05/2007) בהיעדר הצדדים.