תפריט חיפוש

מומחה לא אמור לקבוע מי הוא האחראי

ד"ר אברהם בן עזרא

קל, נוח ומהיר לבית המשפט להסתמך ולהתבסס בפס דינו על כל מה שכותב בתוך חוות הדעת המקצועית מומחה מטעם בית המשפט, אך שיטה זו היא אכן נוחה ומהירה, אולם שגויה כאשר המומחה חורג מתחומי הידע שלו.

בדרך שגרה, המומחים כוללים במסגרת מתן חוות דעת מקצועיות התייחסות לסוגיית האחריות, ומי שנוהג כך חורג מתחום הידע המקצועי שלו ועלול לגרום להטעיית בית המשפט. לעתים נבנית חוות דעת מקצועית כך, שהנחת יסוד בה היא עמדה בנושא האחריות, ובמקרה זה כל חוות הדעת פסולה. כאשר ההנחה הבסיסית לא נכונה, ובכל מקרה אינה בתחום המומחיות של עורך חוות הדעת, לא יעזור למומחה בנייה של מגדל לתפארת הנשען על ההנחה השגויה.

הטעיית בית המשפט עלולה להתחולל בדרך כלל במצב בו המומחה מתמנה מטעם בית המשפט ובמסגרת זו הוא מבסס את חוות דעתו על קביעתו מי אחראי לקיום הליקויים. בית המשפט כבר לא יכול להיות אובייקטיבי במקרה כזה, שהרי הוא סומך מראש על המומחה שמינה ומתחשב בחוות דעתו אף שאינו אמור לעשות כן.

לא תמיד השופט מבדיל בחריגות אלו של המומחה ולעתים נוח מאוד לבית המשפט לקבל את חוות הדעת של המומחה שלו בשלמות, במקום להתעמת עם טענות וראיות אחרות, מנוגדות. אמנם אין זו דרך המשפט, אך זו בהחלט הדרך הקצרה והנוחה למתן פסק דין במינימום מאמץ מחשבתי ותוך ייתור דיון ענייני.

בעניין זה ראויים דברי הביקורת של בית המשפט המחוזי בחיפה ע"א 25-38/90 אברהם אלברט ואח' נ' שיכון ופיתוח לישראל ואח', שופטים: יוסף מרגלית, מלכיאל סלוצקי, חנוך אריאל [פורסם ב"פדאור"] כדלקמן:

למרבה הצער, לא בדק שופט השלום את חוות הדעת האלה (של מומחה בית המשפט, המהנדס ישראל דימנט – אב"ע) בדיקה ביקורתית, וקיבלן על קרבן וכרעיהן, ללא דיון כלשהו בפסקי דינו ואימצן למעשה כבסיס לפסקי הדין.

 שופט השלום בו מדובר הוא אורי קיטאי, שפסקי דינו התהפכו כליל בערעור, לאחר דיון מעמיק בכל אחד מפרטי הליקויים להם טענו התובעים.

גם בתי המשפט טועים לא אחת בכך שתקבלים כהווייתה חוות דעת של מומחה, הפולשת לתחום האחריות ואף מסתמכים על "פרק האחריות" שבחוות הדעת בפסקי הדין, כאילו המומחה שהתמנה הוא מומחה לעניין זה.

יש ובית המשפט שאינו בקי בתחום המשפטי, נוזף במומחה שנמנע מלהתייחס לנושא האחריות... [ראה בעניין זה ת"א 558-06-09 עוזרי נ' אדומסקי (פורסם ב"נבו" 25.12.2012), שם נתתי חוות דעת מקצועית [שלא התקבלה על ידי בית המשפט], ונמנעתי מטעמים מובנים מלהתייחס לנושא האחריות. בית המשפט הטיח בי ביקורת על כך.

בתיק הנ"ל [עוזרי נ' אדומסקי], שנושאו קונסטרוקציות, הועדפה חוות דעתו של מומחה בית המשפט – המהנדס דן אורמן – אשר אינו קונסטרוקטור, וראה הרחבה בעניין זה: "7.16 קביעת האחראי לליקויים אינה עניינו של מומחה הנדסי" בספרי "עדות המומחה בזירה המשפטית" עמוד 271].

להלן דברי השופט רפי ארניה בת"א  9046-02-13 עמנואל בן חיים נ' אייל אטיאס, בית משפט השלום בראשון לציון, סעיף 20 בפסק הדין (פורסם באתר "פסק דין").

20. בענייננו, המומחה מצא שלוש סיבות אפשריות לקריסת תא השאיבה הראשון: אפשרויות א' וב' (שבוודאות אינן באחריות הנתבע) ואפשרות ג' (שייתכן והיא באחריות הנתבע).

די בכך כדי להביא לדחיית התביעה בראש זה, שכן על התובע מוטלת החובה להרים את נטל הראיה להוכיח שהסיבה היחידה לקריסת התא נובעת מאפשרות ג'. זו מהותה של הדרישה להוכחת קשר סיבתי עובדתי – "causa sine qua non".

מקום שאפשרויות א' וב' הינן סבירות בדיוק כמו אפשרות ג', הרי שהתוצאה המתחייבת הינה שהתובע לא הוכיח ברמת ההסתברות הדרושה במשפט האזרחי את הסיבה בלעדיה אין לקרות הנזק, ומכאן שלא הוכיח את תביעתו.

בהערת אגב אוסיף כי כזכור המלצתו של המומחה הייתה לחלק את האחריות בין התובע לבין הנתבע נוכח ההיתכנות של אפשרות ג' .

תפקידו של המומחה הינה לסייע לבית המשפט לקבוע את ממצאי העובדה ביחס לאירוע נשוא חוות-הדעת. תפקידו של המומחה מוגבל לפן העובדתי בלבד. עליו להבהיר ולבאר בהתאם לניסיונו ומומחיותו את הפן העובדתי של האירוע.

פשיטא, שאין זה בסמכותו של המומחה לקבוע את האחריות המשפטית ביחס לגורמי האירוע, היה וחוות דעתו ביחס לגורמים אלה תאומץ על-ידי בית-המשפט. תפקיד זה מוטל על כתפי בית-המשפט בלבד:

"מומחה בית-המשפט אינו בא במקומו של השופט, ואינו מוסמך להתערב בשיקולים של שיפוט בחסות מומחיותיו או בחסות מינויו" (ראו ספרו של ד"ר אינג' אברהם בן עזרא עדות המומחה בזירה המשפטית, התשע"ו – 2016, עמוד 65).

על כן, בענייננו, המלצתו של המומחה לחלק את האחריות בין התובע לבין הנתבע נוכח ההיתכנות של אפשרות ג' אינה בתחום סמכותו. היא אינה מתיישבת עם דיני הראיות וסדרי הדין הנוהגים בשיטתנו המשפטית, ולא מצאתי לנכון לאמצה.

 ראה גם פסק דינו של בית המשפט העליון – רע"א 1138/12 אי. די. איי. חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל משרד הבריאות ואח'. נתבקשה בקשה לקבל רשות ערעור במטרה לשנות פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה בו נפסלה חוות דעת מומחה בגלל שהמומחה חרג מתחום מומחיותו ודן בחוות דעתו בשאלת האחריות.

להלן תיאור מפי בית המשפט העליון של פסק דינו של בית המשפט המחוזי:

 5. בית המשפט החליט לקבל את בקשתו של המשיב, ופסל את חוות דעתו של המומחה, בנימוק שמדובר באחד מאותם מקרים נדירים בהם נדרשת פסילה, מחמת פגם משפטי היורד לשורש העניין. לאחר שבית המשפט המחוזי עמד על מרכיבי שיקול הדעת שעליו להפעיל במקרה הנדון, כפי שעוצבו בפסיקה שעניינה פסילת חוות דעת מומחים מטעם בית המשפט, הוא קבע, כי המומחה מונה לצורך קביעת הנכות הרפואית בלבד, וחרג מהמוסכם בין הצדדים כשהרחיב "בקשר לאופן התרחשות האירועים; לקשר הסיבתי בין האירועים לבין מחלת הנפש ממנה סובל המבקש; ולאחריות בית החולים" (עמ' 3 להחלטה). נקבע, כי כתוצאה מהחריגה מהסכמת הצדדים, גם נפגעה זכותו של המשיב להביא את כל הראיות והטיעונים הרלוונטיים לסוגיות השונות בהן עסק בסופו של דבר המומחה.

להלן דעתו של בית המשפט העליון:

15. בשולי ההחלטה אוסיף, כי כלקח מהפרשה דנן, מוצע לשקול להנחות את המומחה באשר לעניינים שלגביהם הוא מתבקש לחוות דעה, כאשר עסקינן במקרה כגון דא, בו יכולות להיות כרוכות, לכאורה, גם שאלות של חבות וכו'. שהרי המומחה הרפואי אינו משפטן ולא תמיד ברור לו מה גדר סמכותו במקרים אלה. יתכן שהמומחה הניח באופן טבעי, מבחינתו, שעליו להתייחס למכלול השאלות הקשורות לפרשה במלואה, כפי שנעשה בתיקי חבות. מתן הנחיה מתאימה למומחה עשוי היה למנוע את התקלה שאירעה במקרה דנן.