תפריט חיפוש

התיישנות

ד"ר אברהם בן עזרא

מה קורה כאשר נגרם נזק שהוא נסתר ומתגלה כעבור פחות מ 7 שנים טרם הגשת תביעה אך היווצרותו של הנזק היא מעל 10 שנים טרם הגשת התביעה?

על פי סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין, קיים "כלל הגילוי", לפיו כאשר רכיב הנזק בו מדובר, לא מתגלה במועד היווצרותו, ייקבע מועד גילוי הנזק כמועד היווצרות העילה. כלל משפטי זה קיבל חיזוק בפסיקה של בית המשפט העליון בע"א 2242/03 אורה ואברהם אברהם נ' עדנאן רשאד וג'בארין איברהים, שופטים: ד' ביניש, א' א' לוי, מ' נאור, פורסם ב"פדאור". מטרת כלל הגילוי היא לסייע לתובע במצוקתו כאשר נזק סמוי מתגלה במרוצת השנים, והזמן חולף מבלי שהניזוק מודע לנזקו. אך אם חולפות יותר מ 10 שנים מיום אירוע הנזק ועד הגשת התביעה, חלה על פי סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין התיישנות.

בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אין הגבלה להתחלת מרוץ ההתיישנות, [לא קיימת בו אותה הגבלה בת 10 שנים שבפקודת הנזיקין], ויש לכאורה אי התאמה או אף סתירה בין סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין לבין סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

בית המשפט העליון קבע כי יש ופקודת הנזיקין תגבר ויש וחוק ההתיישנות יגבר. כאשר גילוי הנזק חושף את הקשר הסיבתי בין הנזק לבין האשם שגרם לו, גובר סעיף 8 לחוק ההתיישנות. יש מגמה בפסיקה של בית המשפט העליון לצמצם את ההגבלה שמטיל סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין ולבכר את סעיף 8 לחוק ההתיישנות לפיו יש זכות עילה ללא זמן שחלף ממועד היווצרות העילה ועד למועד גילויה.

 הלן ציטוט מפסק הדין הנזכר – אברהם ואורה אברהם:

 "סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין - בדומה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות - מאמץ "כלל גילוי", אשר מטרתו היא "להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן" (ע"א 74/60 נמר נ' שירותי נמל מאוחדים, פ"ד ט"ו (1) 255, 260 (להלן: פרשת נמר); פרשת בוכריס הנ"ל, בע' 557). אולם, בשונה מסעיף 8 לחוק ההתיישנות, מטיל סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מגבלת זמן על "כלל הגילוי" הקבוע בו, כאשר התובענה היא בגין נזק שנגרם. אם רכיב הנזק לא נתגלה במועד בו אירע, יקבע יום גילוי רכיב הנזק כמועד היווצרות העילה, אך התובענה תתיישן אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק. סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין אינו מיטיב, אפוא, את מצבו של התובע, שכן אלמלא נקבע בו כי תובענה תתיישן אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק, היה התובע זוכה לתחולת "כלל הגילוי" בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, שאינו קובע מגבלת זמן לתחילת מרוץ ההתיישנות (ע"א 4954/94 מינהל מקרקעי ישראל נ' מזרחי, פ"ד נא (1) 559, 572 (להלן: פרשת מינהל מקרקעי ישראל)).

 שאלת היחס בין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין לבין סעיף 8 לחוק ההתיישנות נדונה רבות בפסיקה (ראו: ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל,פ"ד ל"ח (3) 673; ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון בליבאום ז"ל, פ"ד מט (5) 485, 511-502 (להלן: פרשת שיכון עובדים); י' גלעד "התיישנות בנזיקין - הצעה לשינוי החוק" משפטים יט (תשי"ט) 81, 141-138, וכן בע' 369 ואילך). לא בכדי התעוררו קשיים רבים בכל הנוגע לקביעת היחס בין הסעיפים האמורים, אשר קשה להצדיק את השוני ביניהם; מגמת הפסיקה, כפי שהתגבשה באותם פסקי דין, כוונה לצמצם את תוצאתה של האנומליה המתקיימת כאשר הסעיפים חלים בעת ובעונה אחת. בהתאם למגמה זו התייצבה ההלכה כיום כפי שנוסחה בפסק דינו של השופט ריבלין בפרשת המאירי הנ"ל, בו נקבע כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות ממשיך לחול בעיקרו גם על תובענות בגין עוולות שבהן הנזק הוא חלק מעילת התביעה; אולם, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין גובר על סעיף 8 לחוק ההתיישנות לעניין רכיב הנזק בלבד (שם, בע' 547). על פי הלכת המאירי, כלל הגילוי המיוחד הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין יחול רק במקרים שבהם רכיב הנזק נתגלה באיחור, ואילו במקרים בהם הגילוי המאוחר אינו מתייחס לרכיב הנזק כי אם לרכיבים אחרים של עילת התובענה, סעיף 89(2) הנ"ל לא יגרע מן ההסדר הכללי שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות (שם, שם). כך נאמר מפי השופט ריבלין בפרשת המאירי הנ"ל:

 "נראה כי אכן ראוי להפריד בין שאלת גילוי הקשר הסיבתי העובדתי, המתקיים בין הנזק ובין האשם שגרם לו, לבין שאלת גילוי הנזק עצמו; בעוד שעל רכיב הנזק בעילות התובענה חלות הוראות סעיף 89(2) לפקודה, נתפסת שאלת הקשר הסיבתי ברשתו של סעיף 8 לחוק" (שם, בע' 550).

 גם השופטת שטרסברג-כהן הצטרפה לגישתו של השופט ריבלין באותה פרשה וציינה כי ביסוד גישה זו עומדת המגמה לצמצם את תחולת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין:

"לשיטתי, יש לצמצם את תחולת המחסום שבסעיף 89(2) למינימום ההכרחי ולאמץ את ההסדר שבחוק ההתיישנות ככל שניתן בלי לרוקן מתוכן את הסיפה לסעיף 89(2) ... סעיף 89(2) סובל את הפירוש שלפיו רק גילוי הנזק נשלט על-ידי הסיפה של אותו סעיף, ורק עליו חלה הגבלת 10 השנים מיום אירוע הנזק. רכיב הקשר הסיבתי שיכול שיתקיים מאוחר יותר מאירוע הנזק ומהתגלותו, אינו נתפס בהכרח על-ידי הסיפה לסעיף 89(2). לפיכך, אם הרכיב שלא נתגלה הוא הקשר הסיבתי בין הנזק שנגלה לבין המעשה שגרמו, יתחיל מירוץ ההתיישנות מאז היוודע הקשר הסיבתי ומגבלת 10 השנים לא תחול עליו ... אודה, כי פרשנות זו מלאכותית קמעא ומגמתית יותר מקמעא, אולם היא לגיטימית. מגמתה להוציא מגדר הגבלת 10 השנים כל שניתן להוציא מגדרה. ניתן להוציא מגדרה כל רכיב שאיננו בגדר התגלות הנזק"

(שם, בע' 555).

 ראו והשוו: גישת השופט מצא, כפי שזו באה לידי ביטוי בפסקי דינו בפרשת שיכון עובדים הנ"ל ובפרשת מינהל מקרקעי ישראל הנ"ל.

 סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין חל, אפוא, רק במקרים בהם לא נתגלה לניזוק רכיב הנזק עצמו, להבדיל ממקרים בהם לא נתגלה לניזוק רכיב הקשר הסיבתי בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק או רכיבים אחרים של עילת התובענה. לא למותר להזכיר כי פתרון לבעייתיות ולמלאכותיות הנוהגת כיום, נמצא בהוראות דיני ההתיישנות בהצעת חוק דיני ממונות, אשר קובעות הסדר אחיד ובו אומץ כלל הגילוי המאוחר (סעיף 818) ותקרת ההתיישנות עומדת על 25 שנים (סעיף 827), ללא הבחנה בין סוגי התביעות, נזיקיות או אחרות (ראו: www.justice.gov.il/MOJHeb/Codex/)."

 כדי לרכז ולתמצת את הרעיון, להלן ציטוט חלק מהציטוט המורחב לעיל, מדבריה של השופטת טובה שטרסברג-כהן:

 "יש לצמצם את תחולת המחסום שבסעיף 89(2) למינימום ההכרחי ולאמץ את ההסדר שבחוק ההתיישנות ככל שניתן בלי לרוקן מתוכן את הסיפה לסעיף 89(2) ... סעיף 89(2) סובל את הפירוש שלפיו רק גילוי הנזק נשלט על-ידי הסיפה של אותו סעיף, ורק עליו חלה הגבלת 10 השנים מיום אירוע הנזק. רכיב הקשר הסיבתי שיכול שיתקיים מאוחר יותר מאירוע הנזק ומהתגלותו, אינו נתפס בהכרח על-ידי הסיפה לסעיף 89(2). לפיכך, אם הרכיב שלא נתגלה הוא הקשר הסיבתי בין הנזק שנגלה לבין המעשה שגרמו, יתחיל מירוץ ההתיישנות מאז היוודע הקשר הסיבתי ומגבלת 10 השנים לא תחול עליו ..."