תפריט חיפוש

רע"א 1769/18 אלעד ישראל מגורים בע"מ וא' נ' כרמלה דרור ואח'

בית המשפט העליון

בבית המשפט העליון

רע"א 1769/18

לפני:

כבוד השופט מ' מזוז

המבקשות:

1. אלעד ישראל מגורים בע"מ (לשעבר דנקנר השקעות בע"מ)

2. רסקו חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ

נגד

המשיבות:

1. כרמלה דרור

2. נציגות הבית המשותף ברח' השקד 8 נהריה

בשם המבקשות:

עו"ד א' יואלי; עו"ד ד"ר א' בירגר; עו"ד נ' גילאון

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז לוד (השופטים י' כהן, א' טובי ו-ת' נאות-פרי) מיום 31.1.2018 בע"א 64733-12-16; בקשה לעיכוב ביצוע

החלטה

1. בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטים י' כהן, א' טובי ו- ת' נאות-פרי) מיום 31.1.2018 בע"א 64733-12-16, במסגרתו התקבל ערעור המשיבות על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופטת ר' באום) מיום 17.11.2016.

2. ביסוד הסכסוך בין הצדדים עומדים ליקויי בניה שהתגלו בבניין בעיר נהריה אותו סיימו המבקשות לבנות בשנת 1998 (להלן: הבניין). המשיבה 1 היא בעלת דירה המתגוררת בבניין ומשמשת אף כנציגות הבית המשותף, והמשיבה 2 היא נציגות הבית המשותף.

בשנת 2002 פנתה נציגות הבית המשותף למומחה, המהנדס יוסף בן חורין, על מנת שיחווה דעתו ביחס לליקויי בנייה בבניין. בחוות דעתו מיום 5.9.2002 התייחס מר בן חורין לליקויים שונים, בין היתר בגג הבית, במערכת אספקת מי השתייה, במערכת הסולארית ובמעטפת אריחי הפסיפס בהם נעשה שימוש לחיפוי הבניין. בהקשר אחרון זה, צוין בחוות הדעת כי בחיפוי קירות החוץ של הבניין קיימים פגמים אסורים על פי תקן, כי ישנם הבדלי צבע בין אריחי הפסיפס וכן חוסר אחידות בממשקים בין האריחים. נקבע בחוות הדעת כי יש להחליף את חיפוי הפסיפס הקיים אשר החל לנשור בשלב מסוים לאחר אכלוס הבניין בחיפוי חדש, בעלות מוערכת של 500,000 ₪. כעבור כ- 8 שנים (בשנת 2010), במהלכן ככל הנראה ביצעו המבקשות תיקונים נקודתיים באריחי הפסיפס בעקבות פניות דיירים, פנתה נציגות הבית המשותף לאגודה לתרבות הדיור, וזו שלחה לבניין מהנדס מטעמה, מר צבי צ'רבינסקי. בחוות דעתו מיום 31.3.2010 תיאר מר צ'רבינסקי את הבעיה שהוזמן לבדוק כ"התנתקות ונפילות אריחי פסיפס מכל החזיתות בבניין", וקבע כי יש "לקלף" את אריחי הפסיפס העומדים ליפול, ולהדביק חדשים במקומם. בשלב הבא, כעבור כשנה, פנו המשיבות לעורך דין, וזה פנה ביום 8.2.2011 במכתב למבקשות בו דרש מהן לתקן את הליקוי בחיפוי הבניין, והפנה לחוות דעתו של המהנדס בן חורין בהקשר זה. במכתב צוין כי "מיד לאחר אכלוס הבניין החלה נשירת חיפוי הפסיפס מכל החזיתות" וכי "נדרשת התערבות דחופה ביותר לתיקון המפגעים".

משלא נענו המבקשות לדרישות שפורטו במכתב האמור פנו המשיבות למומחה נוסף, ד"ר אורי קורין. בחוות דעת מיום 26.9.2011 גילה ד"ר קורין, לראשונה, את הסיבה לנשירת אריחי הפסיפס ממעטפת הבניין, בקבעו כך - "בקירות הבית מתחת לפסיפס היו מוטות זיון גלויים או מוטות בעלי חיפוי בטון בעובי קטן מאוד. העדר חיפוי הבטון, או חיפוי בטון בעובי בלתי מספיק, אפשר חדירה מהירה של גורמי קורוזיה אל מוטות הפלדה. הפלדה שעברה קורוזיה הגדילה את נפחה בשיעור ניכר, וביקעה את הבטון בו היא נמצאת, והן את שכבות חיפוי הפסיפס המודבקות על פני הקירות". צוין בחוות הדעת, כי חיפוי זה, אשר אינו עומד בתקן הבנייה בישראל, מהווה "תקלה מבנית חמורה ביותר".

3. ביום 6.2.2012 הגישו המשיבות לבית משפט השלום תביעה לצו עשה נגד המבקשות לתיקון הליקויים בחזיתות הבניין, כאשר בבסיסה עמדה חוות דעתו של ד"ר קורין. תביעה זו נדחתה על הסף ביום 15.4.2014 לאחר שבית המשפט קיבל את טענת המבקשות להתיישנות. ערעור שהגישו המבקשות על פסק הדין התקבל והתיק הוחזר לבית משפט השלום לצורך שמיעת ראיות בשאלת ההתיישנות על פי המחלוקות העובדתיות שעלו בין הצדדים בסוגיה זו, "ובין היתר ממתי יש לראות בנפילת האריחים כמועד היווצרות העילה" (ע"א 43207-05-14).

4. התיק הוחזר כאמור לבית משפט השלום, אשר שמע עדים ואף מינה מומחה מטעמו. בפסק דין מיום 17.11.2016 דחה בית המשפט (השופטת ר' באום) את התביעה מחמת התיישנות. נקבע כי לפי הוראות חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) יש למנות את תחילת תקופת ההתיישנות בתיק מחודש נובמבר 1998, בסמוך לאחר אכלוס הבניין, בהתבסס בעיקר על מכתבו של עוה"ד מטעם המשיבות למבקשות מיום 8.2.2011. כן נקבע, כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שעניינו בתובע שנעלמו מעיניו עובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, אינו חל לגבי המשיבות, אשר עובדת נשירת אריחי הפסיפס מיד לאחר אכלוס הבניין לא נסתרה מעיניהן. בהמשך לכך, משנקבע כי מדובר בנזק שארע לכל המאוחר בעת שהבניין אוכלס, נפסק כי גם בהוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין או הפקודה) אין כדי לסייע למשיבות, שהרי חלפו מאז האכלוס למעלה מ- 10 שנים. לצד זאת, קבע בית המשפט על יסוד מכלול הראיות ובעיקר חוות דעת המומחה מטעמו כי "אלמלא התיישנה התביעה, הייתי מקבלת את טענות התובעת בהתייחס לאחריות הנתבעות לפגמים ברכוש המשותף", וכי היה נפסק לטובתן הסכום שנקבע בחוות דעתו של אותו מומחה (סעיף 28 לפסק הדין).

5. המשיבות הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, בטענה כי שגה בית משפט השלום בהתעלמו מכך שהבעיה שהתגלתה על ידי המומחה ד"ר קורין כבר לא הייתה בעיה של נפילת אריחים אלא בעיה בקיר הבניין, אשר הפלדה שבתוכו מתנפחת וגורמת להתבקעות הבטון. בהמשך לכך, נטען כי המשיבות לא יכלו להיות מודעות לבעיה הטמונה בתוך קירות הבניין, ואירוע הנזק לא יכול היה להתרחש מיד עם הקמת הבניין היות והוא תוצאה של תהליך מתמשך.

בפסק דין מיום 31.1.2018 קיבל בית המשפט המחוזי (השופט י' כהן בהסכמת השופטים א' טובי ו- ת' נאות-פרי) את הערעור, בקבעו כי תביעת המשיבות לא התיישנה, שכן "בנושא נשירת אריחי הפסיפס מקירות הבית פעלו שני מנגנונים שונים, שהאחד מהם היה גלוי והשני היה סמוי מפניה". נקבע כי המשיבות, "אשר אינן עוסקות בהנדסת מבנים, היו רשאיות לסמוך על חוות הדעת של המהנדסים מטעמן", וכי הקשר הסיבתי, המהווה נדבך מהותי בעילת התביעה, לא התגלה להן עד לחוות דעתו של ד"ר קורין, מסיבות שלא היו תלויות בהן ואף בזהירות סבירה לא יכלו לגלותו, כאמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. בהמשך לכך, הורה בית המשפט למבקשות לשלם למשיבות את סכום הנזק שנקבע בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, בסך של 928,568 ש"ח.

השופטת ת' נאות-פרי העירה בחוות דעתה כי תביעת המשיבות לא התיישנה גם לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. לעמדתה, עסקינן בשני נזקים אשר נגרמו כתוצאה מיציקת הבטון הלקויה שביצעו המבקשות – נזק ראשון, נשירת האריחים, אשר התרחש לשיעורין וניתן היה לגלותו מיד בסמוך להתרחשותו; ונזק שני, תופעות החלודה והתנפחות הבטון, "הן הנזק העיקרי" אשר התגלה רק בעת הגשת חוות הדעת של המומחה קורין ולא ברור מתי בדיוק הוא התרחש. סביר להניח, כך נקבע, במאזן ההסתברויות האזרחי, כי "הנזק [השני] אירע הרבה אחרי 2002, שהרי שני מומחים מטעם המערערות [המשיבות] לא איתרו את התופעה שעה שהם בדקו את הקירות בשנים 2002 ו- 2010". לפיכך, נקבע כי עילת התובענה של המשיבות נולדה רק בשנת 2011, והתביעה הוגשה בתוך 10 שנים מיום שאירע כאמור הנזק.

6. מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שלפני, במסגרתה טוענות המבקשות כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה שאלות עקרוניות בעלות השלכות רוחב, שעיקרן - מהו מועד תחילת מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות ביחס לנזק מתמשך הנובע משני גורמים שונים שהתגלו במועדים שונים; והאם די בכך שנזק מאוחר בזמן לא התיישן, כדי "להכשיר" תביעה בגין נזק קודם הנובע מאותו מקור, "גם כאשר ברור כי הנזק הראשון - אילו היה מנותח בנפרד - התיישן זה מכבר?". עוד נטען, כי פסק הדין גרם למבקשות עיוות דין חמור, שכן בית המשפט המחוזי אימץ באופן אוטומטי "הערות על תנאי" לגופו של עניין מפסק דינו של בית משפט השלום, אשר לא היו מבוססות על בחינה מעמיקה. בכלל זאת, נטען כי בית המשפט אימץ קביעה אגבית שגויה לפיה בתקופת הבדק והאחריות לפי חוק המכר (דירות) התשל"ג-1973 פטור הדייר מחובת אחזקה שוטפת.

בד בבד עם הבקשה לרשות ערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע תשלום סכום הפיצוי שנפסק לטובת המשיבות. בהחלטה מיום 7.3.2018 קיבלתי את הבקשה והוריתי על הגשת תגובה מטעם המשיבות.

7. בתגובתן, סומכות המשיבות ידיהן על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומדגישות לעניין ההתיישנות כי "כל אחד מהנזקים מקורו בליקוי אחר ובעוולה אחרת", וכי לא ניתן היה להסיק כי נזק של נפילה מקומית של חיפויי פסיפס קטנטנים מסתיר מאחוריו נזק לבטון ולמוטות הפלדה. כן הודגש, כי הנזק המרכזי היה נגרם גם לוּ היו המשיבות מבצעות "תחזוקה שוטפת" של החיפוי כטענת המבקשות, מה גם שאין מדובר בתחזוקה שסביר לדרוש מהדיירים לבצעה, וודאי כאשר המבקשות לא טרחו בשום שלב להפנותם להוראות תחזוקה כאמור.

8. לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, בתגובת המשיבות ובפסקי הדין של הערכאות קמא, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, על בקשות למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" חלה אמת מידה מצמצמת, לפיה רשות ערעור תינתן רק כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים או במקרים בהם נדרשת התערבות בית משפט זה לשם מניעת עיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). עיון בבקשה מגלה כי היא אינה עומדת באמות מידה אלו. הבקשה אינה מעלה שאלה עקרונית הדרושה הכרעה, והיא נטועה כולה בעובדות המקרה ובמחלוקת הפרטנית בין הצדדים לה.

9. מעבר לנדרש אעיר כי דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין.

כאשר מדובר בעוולה נזיקית אשר מיוחסת לנתבע, ביישומו של כלל "הגילוי המאוחר" אשר יש בו כדי למנוע התיישנות תובענה נדרשת הבחנה בין רכיבי העוולה. וזאת, על פי שתי הוראות חוק:

האחת, סעיף 8 לחוק ההתיישנות שכותרתו "התיישנות שלא מדעת" אשר קובע כדלקמן:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

השנייה, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, אשר קובע את המועד בו נולדה עילת התביעה לעניין תקופת ההתיישנות בתביעות על עוולות לפי הפקודה:

"מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

כפי שהובהר בפסיקה, סעיף 8 לחוק ההתיישנות הינו הוראה כללית הדוחה את תחילת מרוץ ההתיישנות בהתקיים האמור בו לפי מבחן הגילוי האובייקטיבי, ואילו סעיף 89(2) לפקודה עניינו בכלל השעיה מיוחד הדוחה את תחילת מרוץ ההתיישנות בהתקיים גילוי מאוחר של רכיב הנזק בלבד בעוולות הנזיקיות. על פי ההלכה, "הוראת סעיף 8 ממשיכה לחול בעיקרה גם על תובענות בגין עוולות שבהן הנזק הוא חלק מעילת התביעה. אולם במקום שבו הוראת סעיף 89(2) לפקודה חורגת מן ההסדר הכללי, דוגמת ההוראה בדבר 'מחסום עשר השנים', גוברת היא על ההסדר הכללי" (ע"א 1254/99‏ המאירי נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ (7.6.2000), פסקה 13). בהתאם, כלל הגילוי המיוחד הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה חל רק על יסוד הנזק, בעוד שעל יתר יסודות העוולה יחול הכלל המעוגן בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אשר אינו קובע מחסום של עשר שנים להתיישנות התובענה (ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, פ''ד סד(2) 82 (2010); ע"א 148/89‏ ‎שיכון עובדים בע"מ‎ ‎נ' עיזבון יוסף בליבאום ז"ל, פ''ד מט(5) 485 (1996); ע"א 4275/10 מולהי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות‏ (22.2.2012); ע"א 3114/12 ששון נ' משרד הרווחה (13.4.2014)).

10. בעניין שלפנינו מדובר למעשה בשני נזקים שונים אשר נגרמו למשיבות בשל עבודה לקויה מצד המבקשות. שני נזקים שונים (ולא אך "מנגנונים") שהתגלו במועדים שונים: האחד, נשירת האריחים והשני, התנפחות הפלדה והתבקעות הבטון. הנזק שלגביו הגישו המשיבות את תביעתן בשנת 2012 התייחס לנזק השני אשר התגלה לראשונה רק בחוות דעתו של ד"ר קורין מיום 26.9.2011. לפיכך, אף אם נקבל כי בגין הנזק הראשון התביעה התיישנה, הרי שבגין הנזק השני, עליו הצביע ד"ר קורין, התביעה לא התיישנה לפי דיני ההתיישנות. מועד התרחשות הנזק בענייננו אינו ידוע אם כי ברור כי מדובר בנזק מתמשך אשר לא היה קיים או נעלם מעיניהם של שני מהנדסים שבדקו את הבניין, האחד כארבע שנים לאחר אכלוסו, והשני כ- 12 שנים לאחר האכלוס וכשנתיים לפני הגשת התביעה. לאור זאת, סבורני כי נכונה הקביעה לפיה במאזן ההסתברויות האזרחי טרם חלפו 10 שנים מיום ש"אירע" הנזק ועד להגשת התביעה.

11. אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. עיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט קמא מבוטל בזאת. המבקשות יישאו בהוצאות המשיבות בסך של 5,000 ₪.

ניתנה היום, ‏א' באלול התשע"ח (‏12.8.2018).

מ' מזוז

שופט