זהירות - סייג מעבר לתקן ולתקנה
פעולת התכנון צריכה להתחשב בהליכותיו של בן אדם במצב של שגרה, ולא בהכרח במצב של דריכות ותשומת לב לכל צעד ושעל.
בפרשת משפטים, מדובר על אחריותו של מי שכורה בור הגורם נזק, והרמב"ם מרחיב נושא זה בהלכות נזקי ממון, ספר נזיקין מסדרת "היד החזקה". להלן ציטוט:
"הבור מאבות הנזיקין הוא, ותוֹלדותיו כמוהו מועדין מתחילתן. וכל המניח תקלה - הרי זה תולדת הבור, ואם הוזק בה אדם או בהמה משלם זה שהניח התקלה נזק שלם, בין הפקיר התקלה ובין לא הפקירה".
בבבא קמא, באותו עניין, (פירוש למשנה, סדר נזיקין פרק שלישי) מוסיף הרמב"ם ומרחיב -
"כלל הוא אצלנו, אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים",
ומכאן המסקנה כי התל (הגבהה שבדרך) מהווה מכשול המחייב את יוצרו בניזקין כלפי הניזוק.
ראה גם דברי השופט המחוזי בחיפה, יוסף מרגלית בעניין זה בע"א 90/(25-38) אברהם אלברט ואח' נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ ואח', פורסם בפדאור:
"אדם ההולך בשטח מישורי, קשה לו להבחין במדרגה בודדת, ועלול לכן להיכשל בה."
ומן הפרט אל הכלל:
התכנון חייב להתחשב במגבלותיו ובתכנונותיו של אדם מן הישוב. המרחב הבנוי חייב להיבנות באופן שגם מי שלא נזהר - לא יינזק, ולשם כך לא די בתכנון התואם את התקנים והתקנות.
ראה דבריו של השופט צבי א' טל בע"א 2004/92 עיריית קריית אונו נ' מנחם שחם, בית המשפט העליון, (פורסם בנבו):
"כך כיוון בית המשפט קמא למאמר בהקשר דומה, "אין דרכם של בני אדם להתבוֹנן בדרכים" (בבא קמא כ"ט: חו"מ תי"ב). גם לי נראה שאין לקבל את טענת העירייה. הלא בכל פעם שאדם נתקל במכשול שבדרך - אילו התבונן לא היה נכשל. אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דווקא כלפי מי שלא התבונן".
מדובר בהתוויית דרכי תכנון, המחייבת כל מתכנן.