אחריות מקבילה

האחריות של גורמים שונים בכשלי בניין, אינה בהכרח אחריות מחולקת, כלומר, אינה - 40% מוטלת על המהנדס ו-60% מוטלת על הקבלן, או בחלוקה אחרת של אחוזים.

שכיח יותר בתחום הבניה שהאחריות היא "ביחד ולחוד", כל גורם אחראי להיווצרות הנזק בשיעור של 100%, כי הוא לבדו - לו היה פועל בדרך הנאותה, הנזק היה נמנע.

בית המשפט המחוזי בחיפה תרם לדיון בעניין זה בע"א 66685-05-20 ד.א. דוראל נדל"ן יזום (2005) בע"מ נ' גלי אמיר ואח'[1], ביחד עם ערעורים אחרים, פסק כדלקמן:

"55. אנו סבורות שבכך שגה בימ"ש קמא, לאחר שבע"א 7436/12 הנ"ל, נקבע מפי כבוד השופט ח. מלצר כי לא היה מקום לחלוקת האחריות וכי "אחריות המעוולים היא ביחד ולחוד" ובלשון בית המשפט כדלקמן:

"בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי חרף העובדה שהנזק שנגרם למבנה הוא נזק יחיד שאיננו ניתן לחלוקה, ניתן לקבוע את חלוקת האחריות של כל אחד מהמעוולים בנזק, וכך לקבוע גם את חלקו היחסי של כל מעוול בנזק. משכך נקבע כי המעוולים אינם חבים באחריות מול המערערות "ביחד ולחוד" (למעט החריגים שצויינו לעיל במישור היחסים בין יפרח לליגל, ובין המינהל למשרד הבינוי), וכן פורטה מידת אחיותו של כל אחד מן המעוולים השונים.

בהגיעו לתוצאה זו - בית המשפט המחוזי הנכבד, בכל הכבוד, לא דק פורתא, ואבהיר להלן.

האירוע הנזיקי במקרה שבפנינו נופל לקבוצת האירועים בהם שותף יותר ממעוול אחד, הם עוסק סעיף 11 לפקודת הנזיקין, הקורא כך:

"היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד".

מקובל לחלק אירועים מסוג זה לשלושה סוגים: מעוולים במשותף; מעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה ומעוולים בנפרד שגרמו נזקים נפרדים. בשני המקרים הראשונים המעוולים מחויבים בפיצויים על מלוא הנזק ביחד ולחוד, ואילו המעוולים מהסוג השלישי מחויבים בנזק שגרם כל אחד מהם בנפרד (ראו ע"א 22/75 אדרי נ' עזיזיאן, פ"ד ל (1) 701 (1976); ד"נ 15/88 מלך נ' קורהויזר, פ"ד מד (2) 89 (1989); ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ [פורסם בנבו] (27.10.04) בפיסקה 25; ע"א 8664/06 חוות צברי אורלי בע"מ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (27.8.2012) (להלן: עניין חוות צברי); ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה [פורסם בנבו] (04.01.2009) (להלן: עניין עטיה)). לדידי, המקרה שלפנינו שייך לקבוצה השנייה שתוארה לעיל, בהינתן שאין אפשרות להפרדה פיזית של הנזק שנגרם על ידי מעשיהם של המעוולים שונים.

אמנם, ככל שניתן לחלק את הנזק באופן סביר, או לחילופין, ככל שעולה בידם של המעוולים להרים את הנטל המוטל עליהם, ולהראות כי הנזק שנגרם ניתן לחלוקה מוחשית - ראוי לעשות כן (ראו: ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (25.05.06) וההפניות שם (להלן: עניין עירית חיפה); ע"א 7008/09 עדנאן עבד אל רחים נ' קאדר [פורסם בנבו] (07.09.2010) (להלן: עניין קאדר); ישראל גלעד, הערות להסדרי הנזיקין בקודקס - אחריות ותרופות, משפטים לו (2007) (להלן: גלעד) בעמ' 787). ודוק: בשיטתנו מקובל כי בחינה האם הנזק ניתן לחלוקה נעשית בבחינה פיזית. במקרה דנן, הנזק שנגרם בשל הפרת חובות הזהירות על-ידי המעוולים הוא אחד, וכל אחד מהם באירועים שהובילו להתרחשות גלישת הקרקע, באופן שהוא אינו ניתן לחלוקה ולייחוס נפרד למי מהם...

... דומה כי התנהלותם של כל המעוולים כאן היתה נגועה בהתרשלות ובאשם, וכן מכיוון שקשה להגדיר מי מהם מהווה מעוול שהינו משני באופן מובהק, שכן לפי קביעותיו של בית המשפט קמא הנכבד, כלל הגורמים תרמו להיווצרותו של הנזק בפעולותיהם השונות, אשר הניחו את התשתית לאירוע הגלישה. כך, למשל, המדינה אחראית ברשלנות בכך שלא ביצעה את החובה המוטלת עליה בהיותה "מפקח עליון" על הפרויקט כולו, והיא אף לא ביצעה פיקוח ותיאום בין כל הגורמים שפעלו באתר. אחריותה של המדינה מתבטאת גם בכך שהתרשלה מלהכין, או לדרוש שיוכן דו"ח גיאולוגי עוד לפני התחלת העבודות בשטח. בדומה, ערים תרמה להיוצרות הסיכון, בין היתר, בכך שביצעה את העבודות בשטחה ללא ניקוז מתאים, ואילו אחריותו של קלר מתבטאת בכך שלא עידכן את הגורמים השונים על הבעיות העלולות להתעורר מכך שלא נבחנה יציבותו של המדרון. לפיכך, בנסיבות, בהעדר טעמים מבוררים לכך, ובהעדר הנמקה ממשית המצדיקה חריגה מן הכלל - יש לחייב את כל המעוולים באחריות "ביחד ולחוד". האמור לעיל נכון ביתר שאת בהתחשב בעלותם הנמוכה ובפשטותם של אמצעי הזהירות שנדרשו מהמזיקים השונים, ומהגורמים שעליהם הוטלו חובות הפיקוח העליון בפרט (באשר לכללים הנוגעים לחיובה של המדינה בנזיקין, ולעלות מניעת הנזק - ראו: ענין חוות צברי, וההפניות שם)"

56. וכך גם בענייננו. לא מצאנו טעמים המצדיקים חריגה מן הכלל, ויש לחייב את כל המעוולים: הם כל המשיבים האחרים (כל הנתבעים בתביעה בפני בימ"ש קמא) באחריות "ביחד ולחוד"."

להבהיר: מדובר בדרך כלל במפקח בניה (אשר יש מצב כי הוא גם המתכנן), ובקבלן בניין. אם נגרמו נזקים בבניין אשר היו נמנעים לו היה המפקח מבצע את תפקידו ללא רבב, הרי הוא אחראי ב-100%. מתפקידו במסגרת הפיקוח לוודא כי כל שלב בבניין בוצע על פי התכניות, וכי התכנון הוא תכנון כחוק.

כך גם הקבלן - לו היה הקבלן מקפיד על ביצוע על שלביו השונים, כנדרש, היו נמנעים הנזקים.

מדובר בחובות רבים שהם חלים על המפקח ועל הקבלן יחדיו - כגון - ביצוע בטון העומד בדרישות התכנון ובקרה על כך, ביצוע קידוחי ניסיון טרם יציקת כלונסאות - וכן החובה של המפקח לדרוש זאת, בניה של הבניין וקיומן של הוראות התקנים לאורך הבניה בשלבים השונים - לרבות בדיקת רציפות הכלונסאות ועומקם ע"י בדיקה סונית, עם סיום יציקת היסודות, וכן גם דרישה של המפקח לעשות כן, ועוד ועוד.

ככל שזהו המצב, יש אחריות לשני הגורמים ביחד ולחוד.

לעיתים - מתקבצים יותר מ-2 גורמים יחדיו כאחראים לנזק.