הצלחה נכזבת

יום לפני מתן עדות בבית המשפט, אני מתכונן. החומר המקצועי מוכר, ידידותי, לא בעייתי משום בחינה, הרי קדמה לעדות הכנה של חוות דעת מקצועית על ידי המושתתת על אדנים שנוצקו על ידי לפי שיקול דעתי מתוך הבנה כי קיים סיכוי שבבוא העת יהיה צורך במתן עדות.

הרי מדובר במקצועי, שנרכש באקדמיה מהטובות בעולם בתחום הנדסת בניין - הטכניון בחיפה - כבר בשנת 1967 ומאז הידע הורחב, הועמק, הוכר, באמצעות תכנון מבנים, כתיבה מקצועית, פיתוח שיטות חישוב ותכנון, וידע אקדמי נוסף רב תחומי.

הרי המתמודדים מולי כלל לא עוסקים בתכנון, לא רק הפעם הזאת, אלא כמעט תמיד, והם למעשה מעין "מומחים למומחיות" ומתמחים לתת חוות דעת מבלי להקפיד על "המדעים הבסיסיים" (כלשון הרמב"ם) אותם זנחו לטובת "המומחיות"...

ואף על פי כן, מפאת כבודו של בית המשפט, מפאת צדקת הדרך של לקוחותיי, מפאת הרצון הטבוע בי לשתף את הכלל ככל האפשר בחלק מהידע ההנדסי החיוני והמועיל, אני מוצא עצמי מתכונן יום לפני העדות, לפי כל הכללים שכתבתי בספר "תבונת העדות", כאילו זו לי עדות ראשונה, כאילו זו לי עדות יחידה.

מקפיד לישון מוקדם.

מכין עצמי למיטב, בנוסח: "יום שישי, את יודעת" של יהודה פוליקר.

ומגיע בזמן הנכון.

מחכה שעות בבית המשפט לתורי, ומנצל הזמן הנפלא הזה להיות עם המחשבות הרוגעות והטובות.

ונקרא להעיד.

נחקר על ידי ארבעה פרקליטים - שלושה גברים, אישה אחת, וגם השופט מתערב וחוקר.

מצליח להעביר ולהסביר - הכול - בלשון חצי מקצועית האמורה להיות מובנת לכולם, ולנווט בין ההכשלות בתבונה.

הצלחה.

גם עננה שחורה מרחפת מעל.

עננה של אכזבה אפשרית, שלא יכולה שלא להיות עקב שיקולים זרים, או עקב התחכמות משפטית.

אבל ישן טוב בלילה ונהנה מכל רגע, כי מה שתלוי בי נעשה כראוי.