"הילודים למות, והמתים להחיות"

כמה מלים על פרקי אבות ופרשת השבוע בהעלותך, לרגל ברית מילה של נכדי.

בפרק ד' משנה כ"ב בפרקי אבות נאמר:

"הוא היה אומר, הילודים למות, והמתים להחיות, והחיים לדון".

הוא – הכוונה לרבי אלעזר הקפר, ידידו של ר' יהודה הנשיא.

עניין החיים לדון הוא פשוט – במהלך החיים עושה האדם מעשים ועל כך הוא צריך לתת את הדין.

הילודים למות – לעומת: המתים להחיות – משמעו: אדם המקבל על עצמו להתגבר כארי על קשיי החיים ואתגרי הזמן, זוכה לחיים, כי ההתגברות היא טעם החיים ופשרם.

בוויכוח בין אלכסנדר מוקדון לחכמי ישראל בתקופתו, שאל אותם –

"מה יעשה אדם ויחיה",

והתשובה שקיבל הייתה –

"ימית עצמו."

רק מי ש"ממית עצמו" כדי להתגבר מול אתגרי החיים – הוא חי באמת, ולעומתו, מי שחייו חסרי פעילות מושכלת ומכוונת, הריהו נחשב כמת. אם האדם מתרכז בכל ישותו ליהנות מהעולם ותו לא, ייחשב כמת.

הדברים מתקשרים לפרשת השבוע "בהעלותך", שם מדובר בתאוות בשר של עם ישראל שלא הסתפק במן במדבר, ומצב ירוד זה לא ייחשב לחיים. גם באופן פיזי, המתאווים – סופם היה כי  נקברו בקברות התאווה.

ובכמה פסוקים לאחר תיאור זה, בא הניגוד וההיפוך לתיאור הנ"ל: בוחר משה שבעים זקנים חכמים מישראל, להנהגת העם.