טעמי מצוות

פרשיות השבוע - כי תצא, ראה, משפטים

בפרשת כי תצא, דברים כ"ב ו', יש ציווי הנראה לכאורה נעלה ומתחשב, שאפשר להבין טעמו כמניעת צער בעלי חיים, וכך נאמר:

"כי ייקרא כן ציפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ, אפרוחים או ביצים, והאם רובצת על הביצים, לא תיקח האם על הבנים".

לדעת הרמב"ם בפירושו למשנה (ברכות, פרק חמישי) – הציווי הנ"ל לא קשור לצער בעלי חיים, אלא שזו "מצווה שמעית" (להבדיל מ"מצווה שכלית") – מצווה שאין לה שום טעם.

להלן דבריו:

"עניין אמרו על קן ציפור יגיעו רחמיך, הוא שיאמר כשם שחסת על קן הציפור ואמרת לא תיקח האם על הבנים, כך חוס עלינו, שהאומר כן משתיקין אותו, לפי שהוא אומר שטעם מצווה זו בגלל רחמי הקדוש ברוך הוא על העוף, ואינו כן, לפי שאילו היה דרך רחמים, לא היה מתיר השחיטה כלל אלא היא מצווה שמעית שאין לה טעם".

אין לפרש את הדברים כאילו מותר לאדם להתעלם מפעילות המגלה אכזריות כלפי בעלי חיים, אלא רק כי מצווה זו לא נובעת מהתחשבות בבעלי החיים.

בפירוש הרלב"ג לפרשת ראה, הוא מתייחס להלכות שחיטה ומוצא אף את טעם מצוות השחיטה, שהוא דווקא הרחקת תכונת האכזריות מהאדם, בקובעו כי מצוות השחיטה נועדה –

"להרחיק ממנו תכונת האכזריות, לפי שהוא לא יכוון להרוג אך לעשות המצווה באופן שיצווהו ה' יתעלה".

כך או כך, במרכז המצוות ניצב האדם ולא בעל חי.

מניעת ההתאכזרות לבעלי החיים אינה נועדה למניעת סבל מהם, אלא נועדה להרגיל את האדם להתנהגות מתחשבת בסביבה בה הוא חי ולהדריכו להימנע מאכזריות שהיא תכונה שלילית בעיקרה.

איך מושגת המטרה הזו במצוות שחיטה?

לפי הרלב"ג, עקב ריבוי ההוראות ופרטי הדינים בשחיטה, יהא המקיים מצווה זו לומד ועוסק בפרטי המצווה וטרוד בהם, דבר שיסיתהו מכוונת ההריגה ויסיח דעתו לעצם קיום המצווה כהלכתה.

ציטוט מדברי הרלב"ג בשפתו הוא –

"התועלת היא המצוות, והוא, מה שציווה שישמרו בלבם דברי התורה כולם – למען ישכילו וידעו כל מה שיצטרך לעשות".

כל מה שנחוץ וחיוני או אף הכרחי – לומדים לעשות, ומה שאינו צריך – לא לומדים.

ראה דברי הראב"ע בפירושו לפרשת משפטים, באומרו:

"אילו היינו במקום שאין שם שור, אין צורך במשפטי שור נגח".