הקריאה לתת אמון במערכות המשפט והצדק
"ועוד ראיתי תחת השמש, מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע" [קהלת, פרק ג' פסוק ט"ז].
פרשנות
לפסוק זה יש שתי פרשנויות מנוגדות: האחת היא כי הרשע חדר למערכת המשפט והצדק, שהיא לא אמינה ומושחתת, והשניה היא כי בכל מקום בו יש רשעות – יגיעו המערכות המופקדות על הצדק והחוק, וימנעו את הרשע.
בענייננו, נאמץ את הפרשנות הראשונה.
האמון במערכות הצדק
אנו עדים לקריאות, ואף להתראות, מצד גורמים הנמנים על המערכת המשפטית במדינה – לתת בה אמון. מאז ומתמיד, בחברות המפותחות, כבר מימי שלמה המלך – הייתה הביקורת על מערכות המשפט קיימת, ולגיטימית. הפסוק המצוטט בכותרת לעיל ממחיש את הביקורת של המנגנון הערכי על מנגנוני המשפט והצדק. מדובר בביקורת קשה, הרבה יותר מזו הקיימת כיום בחברה הישראלית.
השאלה היא – מה לה למערכת המשפט כי תדרוש אמון, במקום להתנהג באופן שיגרום לאמון?!
מה לה למערכת המשפט, כי תדרוש את אמון העם בה, ומהי כוונתה בדרישה זו?
האמנם הכוונה היא דרישת קבלת מהלכיה ואורחותיה באשר הם, ללא עוררין?!
ואם כן - מאין נובעת הדרישה המתנשאת הזו – מהו מקורה ומהי סיבתה?!
אין ספק כי בשלטון עריץ, הדרישה הזו מובנת והיא בעצם חלק ממנגנון העריצות. האזרח המושפל וחסר הזכויות, חייב בנפשו לקבל כל מה שיחליט השליט, שכל הסמכויות מצויות בידו ואין לערער על מעשיו. אלא שבחברה המערבית, היונקת את ערכיה מכתבי הקודש וממקורות ערכיים אותם היא מאמצת לעצמה – יש תמיד מקום לביקורת, לחקירה, לבדיקה, לבירור ולהשגה. יותר מכך, הביקורת בונה את החברה ומשביחה אותה.
קל וחומר במצב בו נפל חשד כי נעשה עוול, קל וחומר כאשר עולה החשד כי ננקטה איפה ואיפה, קל וחומר כאשר מקורות שונים שכבר פורסמו באמצעי התקשורת - טוענים לבירור, האם היועץ המשפטי לא מאוים על ידי הפרקליט – אשר מחזיק באמתחתו סודות כמוסים, העלולים להשפיע על עתידו של היועץ המשפטי ועל קידומו, אולי אף על חירותו.
לכן, הקריאה של ראש הממשלה "לחקור את החוקרים" אינה קריאה מתריסה, אינה משתלחת, אינה הפרת הכללים, אלא היא קריאה שקולה עקב הנסיבות, עניינית, והיא בעצם קריאה לקיומם של כללי הצדק: צריך לחקור את החוקרים.
הטענה של שופטת בישראל כי כל חשוד מחשיד את כולם פרט לעצמו היא טענה דמגוגית, לא עניינית, לא נכונה, וכל מטרתה היא לחמוק מחקירת החוקרים.
המערכת לא בנויה על אמון בה
זאת ועוד, מעצם טיבה, המערכת המשפטית מושתתת על ביקורת, על ערעורים, על השגות ולמעשה על חוסר אמון.
לו היה קיים אמון במערכת, לא היו מוגשים כלל ערעורים.
לו המערכת עצמה הייתה מתנהלת מתוך אמון בעצמה, כל הערעורים המוגשים - היו נדחים.
אלא שבפועל ולמעשה, יש מלכתחילה הליך לגיטימי של הגשת ערעור על החלטות ועל פסקי דין, ומשפטים חשובים המזעזעים את אמות הספים – מתהפכים, לפעמים לאחר שמי שאין עוול בכפו - בילה עשרות שנים מאחורי סורג ובריח.
לאמור, באה מערכת המשפט וטוענת בפני האזרח [התובע או הנתבע, הנאשם או מי שמופקד על הגשת כתב אישום] – בוא ותגיש ערעור על פסק הדין או על גזר הדין, על הליכי ביניים ועל החלטות של שופטים, ככל שתגלה פגם ועיוות דין.
האם בנשימה אחת, אותה מערכת מבקשת גם אמון?!
ביתר פירוט
בעבודתי המקצועית, אני עד לפסקי דין שגויים ומטעים, הניתנים בשל הסתמכות על קביעות שגויות של מומחים מטעם בית המשפט, שאינם מומחים בתחומים בהם הם התמנו. בספריי ובמאמריי פרושים ומפורטים לפרטי פרטים דוגמאות לרוב.
על רוב פסקי הדין לא מוגש ערעור כלל, מטעמים שאינם מן הדין ומן הצדק, אלא עקב הקשיים והנסיבות, וכך הופך פסק דין שגוי לפסק דין חלוט [סופי] אשר מצוטט כאסמכתא כדי לקדם שגיאות נוספות באותו כיוון.
במצב זה, במקום האמון [המתבקש], אציע התייחסות ביקורתית – ובכל מקרה – כשיש ביקורת, צריך להיות קשוב לה, לבודקה, ולא לדחותה בשיטות דמגוגיות.
