הלכה ואגדה, דין ופשרה

"להלכה - פנים זועפות, לאגדה - פנים שוחקות. זו קפדנית, מחמרת, קשה כברזל - מידת הדין, וזו וותרנית, מקילה, רכה משמן - מידת הרחמים. זו גוזרת גזרה ואינה נותנתה לשיעורים: הן שלה הן ולאו שלה לאו; וזו יועצת עצה ומשערת כוחו ודעתו של אדם: הן ולאו ורפה בידה. זו קליפה, גוף, מעשה; וזו נשמה, כוונה. כאן, אדיקות מאובנת, חובה, שיעבוד. וכאן התחדשות תמידית, חירות, רשות". (חיים נחמן ביאליק, "הלכה ואגדה")

השופטת ניב ריבה מוסיפה משלה בפסק דינה בו הובא הציטוט לעיל:

"לדין - פנים זועפות, לפשרה - פנים שוחקות."

מתוך פסק דין מיום כ"ט בסיון תשס"ה, (6.07.05), ת"א 105900/01 יעקב וציפורה עוזר נגד נוה בנין ופתוח בע"מ, בית משפט השלום בתל-אביב, פורסם בפדאור.

השופטת ניב ריבה פסקה דין לאחר שהוסכם בין הצדדים כי בית המשפט יפסוק בדרך הפשרה, על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט.

ניתן ללמוד מדבריה עד כמה בית המשפט מעודד את המתדיינים ללכת בדרך הפשרה. גישה זו יכולה להיות מוצדקת כאשר בית המשפט לא עושה טעויות וכאשר אין לו שיקולים נעלמים וסמויים. אבל, בהליך מקוצר זה, בית המשפט אינו חייב לנמק את פסק דינו וכאן עלולה לצוץ בעיה: בהיעדר נימוקים לפסק הדין, יהיה קשה להגיש ערעור. בהיעדר שיקולים לפסק הדין, שיקולים נעלמים וסמויים של בית המשפט, כמו גם טעויות שיפוטיות - לא יבואו לידי ביטוי.

בעוכריו של צד לדיון כי החופש שניתן לבית המשפט לפסוק, כשהפסיקה היא לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט - לא תמיד מתברר, בדיעבד, שהיה מוצדק.

ככל שיינתן לבית המשפט חופש גדול יותר, כך גם יגדל הסיכון לקבלת פסק דין יותר מפתיע ופחות צפוי.

מי שנותן את החופש הזה לבית המשפט – אל לו לבוא בתלונות לאחר מעשה.