מעט צניעות
מי שמתבקש לתאר את תכונותיו של חבר שהלך לעולמו או מקורב שנפטר, את המת הוא מתבקש לתאר, ולא את עצמו.
אלא שלפעמים הבמה הניתנת למרואיין המופתע, כך פתאום באמצע היום ללא כל סיבה צפויה וגם ללא הכנה, מהווה עבורו פיתוי לנצלה למטרת האדרת עצמו עד כדי [כמעט] הדרת הנפטר, ומעטים עומדים בכבוד במשימה שלשמה רואיינו בנסיבות אלו.
אם מדובר באישיות פוליטית השנויה במחלוקת, ימהר המרואיין להבהיר כי הוא לא הסכים על דרכו הפוליטית של המנוח, אף שלא נשאל על כך ולא דרכו הפוליטית של המרואיין הוא הנושא, אך – כך יאמר – אף על פי כן, הוא העריך את יושרו/פועלו/כשרונו של המת. להזכיר, המרואיין לא התבקש לפרוש בפני התקשורת מהי דרכו הפוליטית שלו, מהן דעותיו ומהן תכניותיו, אלא רק לספר על הנפטר, דעותיו ודרכו, מבלי להתבלט עד כדי שהדמות העיקרית תתבטל.
אומנם נאמר "אחרי מות קדושים אמור", אך הכוונה לדברים הנאמרים לזכרו של המנוח - ולא למרואיין.
כשמדובר בנקודות מפגש במהלך החיים, המרואיין לא יבחל בתיאורים עצמיים, שספק האם הם נכונים, והרי כיום הזה קשה לבדקם... ו"על הדרך" יציג המרואיין אוטוביוגרפיה על אודות עצמו, תוך קישורים בנקודות ציון שונות עם המנוח.
יש החושפים אהבה וחברות עם הנפטר, ואף מידע פרטני ה"מוכיח" זאת, שמוצהרת ברבים בפעם הראשונה באותו ריאיון שלאחר מות.
הציבור הקורא והמאזין, הגולש והצופה, מצפה להתייחסות אל המנוח שאותו כבר לא יראה אלא בשידור חוזר, ויש לכבד את הציבור ולא להיות עליו לטורח.
