לפרשת שמיני: טומאת מת ומשפטה
טומאת מת מבעלי חיים, פחותה מטומאת אדם מת, ולכאורה יש כאן סתירה, כי האדם נכבד מבעלי החיים והיה אפשר לסבור כי מפאת מעלתו, טומאתו במיתתו תהיה פחותה.
הרלב"ג מסביר זאת בפירושו לתורה המופיע בפרשת שמיני ואחר כך גם בפרשת חוקת:
"ונאמר כי מפני שהאדם המת נעדרה ממנו הצורה האנושית ובסיבת היפקדה, הישיגהו המוות. הנה טימאה אותו התורה בתכלית, כדי שנתעורר מפני זה לדעת כי המעלה והכבוד הנמצא באדם על כל המורכבות איננו מפני החומר, אבל הוא מפני הצורה. וזה שאנחנו לא נראה שנפקד מהמת דבר, זולתי הצורה. כי לו כל האיברים, לא נפקד מהם כי אם הצורה, אשר ממנה יסודרו פעולותיהם. וזה גם כן יעמידנו על שהחומר חסר מאוד ביחס אל הצורה. ואמנם שאר בעלי החיים המתים, הנה הבעל חי ההולך, היותר שלם, לקרבת חומרו לחומר האדם, טימאה אותו התורה גם כן, אך למטה מטומאת האדם המת. כי הצורה שנפקדה ממנו היא שפלה מאוד מהצורה שנפקדה מאדם המת".
הכוונה ב"צורה" היא למותר האדם, מה שמעל החומר, החשיבה המפעילה את פעולותיו של האדם.
ההיגיון שמאחורי הדין בעניין הטומאה הוא, שככל שהפער בין החי לגווייה הוא יותר גדול, כך גם הטומאה תהיה בדרגה יותר גבוהה, כי הנעדר במקרה של מוות יותר משמעותי – ההפסד יותר גדול.
כמובן שבמחשבה זו, האדם מצוי בדרגתו בראש הפירמידה – מעל בעלי החיים, ולכן בו הפער בין החומר [שלא משתנה בין חיים למוות] לבין "הצורה" [שמצויה בחיים אך אינה קיימת במוות כלל] הוא גדול, כגודל "הצורה". הצורה של האדם - היא מעל לאין שיעור גדולה מזו של צורת בעלי החיים.
