תור הטהרה

הערות בנושא תכנון מקווה טהרה ובית מרחץ

מקוואות מדורות קודמים
אחד מאתרי התיירות בזיכרון יעקב הוא ה"בירכה", כלומר: "הבריכה", שהוא מקווה טהרה הבנוי על מעיין נובע וחבוי בתוך בוסתן של עצי פרי וצמחיית בר. שביל מרוצף אבן מוביל אל מקום הנביעה, והשלט שלידו קובע כי החלוצים הראשונים הקימו את המבנה הסמוך למעיין: "המים נובעים לאיטם דרך קבע ממקור המים הסמוך, שנותר ללא שינוי מאז אותן שנים רחוקות. כיום יורדים ל´בירכה´ זקני העדה התימנית ושומרי דת מכל העדות לטבילת היטהרות בערב שבת".
המבנה בן חדר אחד, לא גדול, ובפינתו נמצא בור מי-מעיין שיורדים אליו במדרגות בטון. החדר מוקף בספסלים בנויים בקירות, לשימוש הגברים המטהרים.
כידוע, מעיין אינו נובע בכל מקום, ולכן נמצאו פתרונות אחרים להיטהרות במים חיים, באירופה העתיקה היו מקומות שבהם נהגו לטבול במי תהום. לשם כך ירדו בפיר מדרגות לעומק רב, עד שהגיעו למפלס המים. במקווה שנמצא בפרידברג שבגרמניה ירדו אף לעומק של 20 מטרים. עומק כזה חייב תכנון מדוקדק של מהלכי המדרגות שיהיו נוחים לשימוש ויתחשבו בהשתנות מפלס מי התהום בעונות השנה.
במצדה גילה הארכיאולוג פרופ´ יגאל ידין מקווה טהרה עוד ממי בית שני. המקווה התבסס על מי-גשם שנאגרו בבור איסוף. גרם מדרגות שנבנה לידו ירד עד לתחתית של בור סמוך, אשר שימש כמקווה. צינור מחבר בין שני הבורות בגובה מפלס המים, ותפקידו ליצור "השקה" – מגע בין המים בשני הבורות. ל"השקה" זו יש תפקיד חשוב בהכשרת מקווה. כיום, דגם זה הוא המקובל בתכנון מקוואות בארץ ומחוצה לה.
לא בונים בלי כללים

אך מעיין ובור מקווה-מים יהיה טהור (ויקרא י"א ל"ו) 
ורחץ במים את-כל-בשרו (ויקראו ט"ו ט"ז) 

 פסוקי התורה האלה הם המקור המשותף למקוואות השונים זה מזה, ויש בהם את שלושת כללי היסוד להכשרת מקווה:
כלל ראשון: מים חיים, כגון מקווה, מעיין, ים ונהר, ולא מים שנשאבו ביד אדם. [דהיינו, מי ברז אין בכוחם לטהר].
כלל שני: מקווה בקרקע, כלומר חצוב או יצוק בקרקע או מחובר אליה, והעיקר שייבנה באתר. פירוש הדבר הוא, שיחידות טרומיות לא יכולות לשמש כמקוואות.
כלל שלישי: שיעור המים צריך להיות כזה שיכסה "את כל בשרו". החישוב הוא של מטר מעוקב מים בגובה של 120 ס"מ.
הרחבה של הכללים האלה נידונה ונכתבה על ידי חז"ל והיא מסוכמת ב"שולחן ערוך". המתכנן אינו אמור ללמוד את כל ההלכות והדינים. ההלכות שעל פיהן בונים היום מקוואות מסוכמות בספר שנכתב על ידי הרב ד.מינצברג והוצא לאור על ידי "המרכז הארצי למען טהרת המשפחה בישראל-מבנה מקוואות והכשרם".
דרישות הממסד הדתי הן שהתכנון ייעשה בעצה אחת עם רב מומחה בנושא, ועם הרב המקומי המעורה בבעיות הקהילה. רבנים אלו ילוו את הבנייה, יפקחו עליה, יבדקו אותה, ולבסוף יאשרו את כשירות המקווה. בנוסף, יש לקבל אישור של משרד הבריאות להבטחת תנאים סניטריים והיגייניים מרבנים- שאף זה מעניינה של ההלכה. כל זאת לבד מהאישורים הרגילים הנהוגים לגבי מבני ציבור בכלל. 
מכשירים מקווה טהרה
יישום הכלל הראשון- טבילה במים חיים- הוא קשה ואינו אפשרי בכל מקום ובכל זמן. מי הגשם זמינים אומנם, אלא שהם קצובים לעונת חורף קצרה. הפתרון לבעיה זו טמון בהלכה. לפיה, לבור מי גשם שתכולתו מטר מעוקב מים ניתן להוסיף "מים שאובים"- הכינוי ההלכתי למי ברז. במגעם במי-הגשם, אף מקבלים את הכוח לטהר. הדבר נעשה במצדה ובמקומות אחרים, וגם כיום עושים שימוש ברעיון זה.
קיימות שתי שיטות עיקריות ליישום הפתרון: "אוצר זריעה" ו"אוצר השקה", וכשמם כן הם. הם נבנים צמוד למקווה ויש להם פתח "כשפופרת הנוד", היוצר קשר או מעבר בין האוצר למקווה.
באוצר זריעה, הפתח נמצא גבוה מעל מפלס המים, כדי שהתפשטות המים לא תגיע אליו. כדי למלא את המקווה פותחים את ברז המים (מהרשת העירונית), והמים עוברים ב"תעלת המשכה" אל האוצר, "נזרעים" במי הגשם ונשפכים אל המקווה. הקושי בשיטה זו, הוא שמי-הגשם המקוריים פוחתים והולכים באוצר.
באוצר השקה, הפתח נמצא בקו מפלס המים של המקווה, כך שניתן ליצור השקה של מי הברז שבמקווה עם מי-הגשם שבאוצר הזריעה. כך מי המקווה מקבלים את כוחם לטהר. הקושי בשיטה זו הוא שבמשך הזמן המים מתלכלכים.
לכל עדה יש שיטה משלה, ולשיטות נלווים תלי תילים של הלכות ודינים. על מנת לספק את מנהגי העדות והקהילות שנקבצו בארץ במשך השנים, חכמים קבעו שיש לבנות מקווה ציבורי לפי שתי השיטות על הידוריהן.
בעזרת ה"אוצרות" ניתן להחליף את מי המקווה כפי שמחייבים כללי ההיגיינה- ללא הגבלה, גם מי-הגשם ב"אוצרות" מוחלפים מעת לעת- עם מי-גשם השמורים בבריכה גדולה המוצבת במפלס שנמצא מעל ה"אוצרות". המים נשפכים ומווסתים על פי הצורך בעזרת מערכת של פקקי גומי או פקקים מעץ. חל איסור להשתמש בברזי מתכת לוויסות מי-גשם משום שברזל מעביר טומאה. זו הסיבה שגג המקווה, בהיותו אגן ניקוז, חייב להיות נקי מאביזרים טכניים והמים צריכים לעבור בצינורות בטון.
במערכת הבריכות יש להקפיד על איטום מוחלט מפני נזילה, שכן זו (הנזילה)  פוסלת מקווה. הלכה זו באה לידי ביטוי בדרישה לצקת את כל המכלול: הרצפה והקירות יהיו ביציקה אחת בבטון משופר בחומרי איטום, וההידוק ייעשה על ידי ויברציה. ניקוז הבריכות נעשה על ידי משאבה ולא דרך חור ניקוז כמו באמבטיה. 
בית-מרחץ
ניקיון גוף מרבי טרם טבילה- אף הוא שייך לכללי ההיטהרות. לכן בונים מערכת של חדרי רחצה- מקלחות ושירותים, ומוסיפים להם מערכות שישמשו גם פונקציות אחרות, כגון חדר הסקה, מרחב מוגן ועוד. בשל העלויות הגבוהות הכרוכות ביציקת המקווה ואוצרותיו, נהוג לבנות כמה תאי רחצה כנגד מקווה אחד.
כל מבנה מקווה הוא חד-מיני. כלומר, מיועד לגברים או לנשים. לעתים שני המבנים מחוברים ביניהם מסיבות טכניות של אחזקה, אך לכל מבנה יש פרוגרמה הייחודית לו.
מקווה גברים: תחילתו בחדר מבוא ומנוחה, בהמשך קיים חדר הלבשה כללי וממנו עוברים ל"אזור רטוב", דהיינו-לתאי מקלחות. משם עוברים לטבילה במקווה והמהדרים טובלים גם במקווה מים קרים. לאחר הטבילה חוזרים לחדר ההלבשה.
התכנון ייעשה בסביבה מעגלית, ותוך הקפדה על פתחים חבויים ולא מפולשים. מאחר שאסור שיהיה קשר עין עם הרחוב או עם דיירים במבנים סמוכים, מתכננים חלונות גבוהים.
מקווה נשים: מילות המפתח כאן הן דיסקרטיות, אינטימיות וצניעות. להבדיל מגברים, המשתמשים במבנה בשעות היום, נשים מבקרות בו ב –3-4 השעות המוקדמות של הערב. לכן חשוב שדרכי הגישה למבנה יהיו חסויות ובטוחות.
לפני הטבילה במקווה יש להתרחץ באמבטיה. לשם כך מוקצים חדרים סגורים, ומכל חדר יש מעבר פרטי אל מקווה כללי. יש גם מקווה פרטי- חדר הכולל בתוכו גם מקווה וגם אמבטיה או ג´קוזי והוא נשמר לאירועים מיוחדים.
טבילת כלה, למשל, מיועדת למקווה פרטי. את הכלה מלוות לטבילה ראשונה בנות משפחה וחברות, ויש להקצות מקום להתכנסות זו כדי לא לפגוע בפרטיות של המשתמשות האחרות.
לבד מחדרי הרחצה והשירותים, יש לבנות חללים סגורים, כגון: חדר הבלנית (עובדת בבית המרחץ), מרפסת שירות ואוורור וכו´, על פי צורכי הקהילה. נוסף לתפקידם העיקרי, חללים אלה משמשים גם כעמדות המתנה לנשים המחכות בתור ורוצות לשמור על פרטיותן. כנהוג במבנים ציבוריים, גם כאן יש לתת את הדעת לצורכי הנכים: להקפיד על מעברים רחבים, על רמפות, מאחזי יד ועוד, הנדרשים לנוחות המשתמש הנכה. 
לתת להם יחס אחר
ההבדל בין תכנון של מקווה לבין תכנון מבנה ציבורי אחר הוא בעיקר בדרישות לקיום קפדני של ההלכות, וגם בקיום של תנאים היגייניים מרבים. דרישות אלו מייקרות מאוד את עלות הבנייה והאחזקה. אי לכך, מומלץ להשתמש בחומרים חדישים באיכות גבוהה, כגון בלוקי זכוכית, אלומיניום ונירוסטה, שהם עמידים בתנאי חום ולחות. תכנון כזה ימנע סיבוכים בעת הבנייה ויתרום לאחזקה נוחה לאורך שנים.