ע"א 515/83 בשיר עגור נ' דב איזנברג
בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
ערעור אזרחי מס' 515/83
השופטים:
כבוד השופט ש' לוין,
כבוד השופט ד' לוין,
כבוד השופטת ג' בך
המערער:
בשיר עגור
ע"י ב"כ עו"ד מ' גוטסמן
נגד
המשיב:
1. דב איזנברג
2. אברהם בכר
ע"י ב"כ עו"ד ש' קרינסקי
וערעור שכנגד
ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' חלימה) מיום 30.6.83 בת"א 470/78.
פסק דין
השופטת ג' בך:
1. ביום 10.1.77 עבד המערער בתור פועל בבניין בעת בנייתו על-ידי המשיב 1, ובמהלך עבודתו נפל המערער ממשטח מדרגות שבקומה השלישית של הבניין ארצה ונחבל קשות.
הערעור והערעור שכנגד שלפנינו מתייחסים לשאלת האחריות לאותה תאונה וכן לפיצויים, שנפסקו למערער.
2. להלן עובדות נוספות הצריכות לענייננו, להשלמת התמונה:
על חלל המדרגות באותו בניין סגר מעקה, אשר היה מורכב משני לוחות אופקיים: האחד לוח רגליים, אשר נועד למנוע נפילת חומרים או ציוד, והאחר, גבוה יותר, שנועד למנוע נפילת אדם.
המערער נתקל בעת עבודתו בלוח התחתון, וזה נשבר, באשר חוזקו לא עמד במבחן, וכתוצאה מכך נפל המערער.
לגבי מעקות מעין אלה מצויות הוראות בתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשט"ו-1955 (להלן - התקנות), ובית המשפט קמא קבע, כי המעקה הנדון מילא אחרי הוראות אלה. יצוין, כי אין באותן תקנות הוראה, הקובעת את עוביו ואת חוזקו של הלוח, אשר שבירתו גרמה לפציעת המערער.
המשיב השני (להלן - בכר), ששימש כקבלן משנה של המשיבה הראשון לצורך עבודות יציקת השלד שבמהלכן אירעה התאונה, ובמקביל שימש כמנהל העבודה באתר הבנייה כולו, הורשע בפלילים על-פי הודאתו בגין הפרת התקנות האמורות. בית המשפט המחוזי, שדן בתביעה האזרחית שלפנינו, מצא, כי לא היה מקום להרשעה זו, שכן, כפי שצוין לעיל, לגבי הלוח שנשבר והביא לנפילת המערער לא חייבו התקנות קיום דרישות מיוחדות מעבר לעצם התקנת הלוח.
3. המערער ביסס את תביעתו על שתי עוולות:
א. הפרת החובה החקוקה שבתקנות הנ"ל.
ב. עוולת הרשלנות.
בית המשפט דחה את התביעה, המתייחסת לעוולה הראשונה, אך פסק נגד המשיבים באשר לעוולת הרשלנות; את בכר חייב כמעבידו של המערער ובתור מי שהיה המפקח הישיר על עבודתו, ואת המשיב הראשון חייב מכוח היותו המעביד של בכר, בכל הנוגע לתפקידו של זה כמנהל עבודה באתר הבנייה.
בית המשפט דחה את טענת המשיבים בדבר רשלנות תורמת מצד המערער, בקבלו את גירסתו של הלה, לפיה קרתה התאונה שעה ששוחח המערער עם האחראי באותו זמן על העובדים (בנו של בכר), שעמד קומה אחת מתחתיו, מבלי שאותו אחראי הזהיר את המערער מהסכנה הטמונה בדריכה על הלוח התחתון (הוא לוח הרגליים שנשבר).
4. אשר לגובה הנזק קבע בית המשפט:
"התובע הגזים בתאור תלאותיו כל אימת שהתיצב בפני הרופאים שבדקו אותו, ובמיוחד בפני הרופאים שבדקו אותו לצורך המשפט הנוכחי; אך גם אם נתעלם מכל ההגזמות שהגזים התובע, עדיין נשאר התובע עם פגיעות חמורות אשר שום מומחה רפואי ובודאי שלא בית המשפט, לא יכול להתעלם מהן".
השופט מצא, כי נגרם למערער נזק נוירולוגי בשיעור משוקלל של 50%, המורכב משתיים: נכות נוירולוגית ממשית בשיעור 30% וסכנה פוטנציאלית לפגיעה נוספת במצבו של המערער, כתוצאה מחור, שנוצר בגולגלתו בתאונה, גם היא בשיעור 30%.
כמו כן קבע השופט, כי כתוצאה מהנפילה נפגע המערער פגיעה מוחית, שפגמה בראיית המערער בשיעור 40%. הפגיעה היא בכושר הראייה ובגודל שדה הראייה שלו. נקבע, כי פגיעה זו אינה נובעת מנזק ישיר לעיניים.
בית המשפט דחה את טענת המערער, כי הפגיעה גרמה לו עיוורון מוחלט.
עם זאת, בסכמו את נושא מידת נכותו של המערער, קבע בית המשפט קמא באורח חד-משמעי, כי המערער אינו מסוגל לבצע עבודה כלשהי לפרנסת עצמו, וכי נכותו הפונקציונאלית הכללית מגיעה לכדי 100%.
5. על סמך מסקנות אלה דן בית המשפט המחוזי בפרטי הנזק השונים, להם טען המערער, ופסק לטובתו פיצויים כלהלן:
א. עבור היזקקות לעזרת הזולת - 120,000 שקל.
ב. עבור דיור - 150,000 שקל.
ג. עבור הוצאות רפואיות בעבר - 15,550 שקל.
ד. עבור נסיעות בעבר - 386.37 שקל.
ה. עבור הוצאות לתרופות ולצילומי רנטגן בעבר - 707 שקל.
ו. עבור תרגום חוות-דעת - 242 שקל.
ז. עבור נסיעות בעתיד - 75,000 שקל.
ח. עבור תרופות בעתיד - 10,000 שקל.
ט. עבור הפסד השתכרות בעבר - 770,000 שקל.
י. עבור הפסד השתכרות בעתיד - 2,793,417 שקל.
יא. עבור כאב וסבל - 25,000 שקל.
בפסק דינו, בנוסחו המקורי, חייב בית המשפט את המשיבים סולידארית לשלם את הסכומים הנ"ל למערער, כשהם משוערכים לפי מדד יוקר המחיה ונושאים ריבית כדלקמן:
הסכומים שבפיסקאות א, ב, ט צמודים למדד יוקר המחיה, כפי שפורסם לגבי חודש ינואר 1980, לעומת המדד, כפי שיפורסם לגבי יום התשלום, בתוספת ריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית (תיקון מס' 3), תשל"ט-1978;
הסכומים שבפיסקאות ז, ח, י צמודים למדד יוקר המחיה לגבי יום מתן פסק הדין (היינו 30.6.83), לעומת המדד, כפי שיפורסם לגבי יום התשלום, בתוספת ריבית כחוק;
הסכומים שבפיסקאות ג, ד, ה, ו, יא צמודים למדד יוקר המחיה, כפי שפורסם לגבי יום הגשת התביעה (29.5.79), לעומת המדד, כפי שיפורסם לגבי יום התשלום בפועל, בתוספת ריבית כחוק.
בית המשפט קבע עוד, כי מהסכומים הנ"ל יש לנכות את הסכום, ששולם ושישולם בעתיד למערער על-ידי המוסד לביטוח לאומי, בסך 2,066,181 שקל כערכו של סכום זה ביום 7.7.81, דהיינו, כשהוא צמוד למדד, כפי שפורסם לגבי אותו תאריך, לעומת המדד ביום הניכוי בתוספת ריבית כחוק.
אך דא עקא, התברר עם מתן פסק הדין, שנפלה טעות משמעותית באחת מהקביעות לעיל, וכאשר המשיבים הפנו את תשומת לבו של השופט לכך (בהמ' 5035/83), תיקן השופט המלומד את פסק הדין בהתאם. המדובר הוא בפריט ט' לעיל, המתייחס להפסד ההשתכרות בעבר. בקשר לראש נזק זה קבע השופט במקום אחד של פסק הדין, כי הפסד זה הוא בסך 770,000 שקל, "לפי ערכו של סכום זה היום" (היינו ביום מתן פסק הדין, 30.6.83), והנה, כמוזכר לעיל, נפסק בחלק האופראטיבי של פסק הדין, כי סכום זה יהיה צמוד למדד יוקר המחיה שפורסם לגבי חודש ינואר 1980. משמע, כי לגבי סכום זה נהנה המערער משיערוך כפול. השופט קמא ראה בכך טעות קולמוס ותיקן את פסק הדין במובן זה שקבע, כי הסכום האמור יישאר הצמדה רק מיום מתן פסק הדין (כמו בפריטים ז, ח ו- י').
אין ספק, כי השופט המלומד צדק בהחלטתו לתקן את הנוסח המקורי, אך התוצאה המעשית הייתה חמורה עבור המערער, שכן עקב התיקון הופחת הסכום שנפסק לטובתו במיליוני שקלים, כך שלאחר ניכוי סכומי הביטוח הלאומי לא נותר למעשה לטובתו סכום פיצויים כלשהו לתשלום.
6. בערעור שלפנינו משיגים שני הצדדים על מסקנות בית המשפט המחוזי.
המערער טוען, כי השופט קמא לא פירש כהלכה את חוות הדעת הרפואיות ועל כן המעיט בהערכת חומרתה של נכותו, וכי הסכומים, שנפסקו לו באותם פריטים בהם זכה לפיצוי, הינם נמוכים מדיי במידה ניכרת. בין יתר טענותיו הביע בא-כוח המערער את הסברה, שלולא נתפס השופט המלומד לטעות, שנפלה בפסק-דינו ושתוארה בפיסקה הקודמת, אזי היה, קרוב לוודאי, פוסק למערער סכומי פיצויים נדיבים יותר, וזאת על-מנת למנוע תוצאה, לפיה לא יזכה המערער לסכומים כלשהם מעבר לסכומי הביטוח הלאומי שהגיעו לו.
המשיבים, בערעורם הנגדי, חולקים על קביעות השופט המלומד הן בדבר אחריותם בנזיקין והן בדבר המימצא, כי לא הייתה בהתנהגות המערער משום תרומת רשלנות.
7. נדון תחילה בערעור הנגדי של המשיבים. אין ממש בטענות, המופנות נגד פסיקת בית המשפט קמא, בדבר אחריותו של כל אחד משני המשיבים לתאונה שאירעה למערער. לבכר יוחסה בפסק הדין רשלנות בשני תפקידיו, היינו כמעבידו של המערער בתוקף תפקידו כקבלן עצמאי וכן בתור מנהל עבודה, שמתפקידו היה לפקח על ביצוע העבודות באתר הבנייה; ובשל התרשלותו של בכר כמנהל עבודה, נמצא גם מעבידו, המשיב 1, אחראי בהתאם לסעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
כאמור, לא מצאתי פגם בקביעות אלה, כפי שאינני רואה עילה להתערבותנו במסקנת הערכאה הראשונה בדבר העדר רשלנות תורמת מצד המערער.
8. ראויה להתייחסות הינה רק טענת המשיבים, כי בהתקינם הן מעקה עליון והן לוח רגליים בחדר המדרגות, כמצוות תקנות 10 ו- 11 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), שהוזכרו לעיל, יצאו המשיבים ידי חובת הזהירות, שהייתה מוטלת עליהם כלפי המערער. לשון אחר: התקנות האמורות קובעות סטנדרט של זהירות סבירה מצד המעביד, ומשנפסק על-ידי בית המשפט, שהמעביד נהג על פי התקנות האלה, לא היה כל מקום לייחס לו עוולה של רשלנות.
טענה זו אינה מקובלת עליי. אמנם נכון הדבר, שניתן לראות בתקנות הכוללות כללי זהירות משום הוכחה ואינדיקאציה בדבר נורמות הזהירות, שאדם סביר חייב לנקוט ושסטייה מהן מהווה רשלנות (ראה ע"א 335/80 בריגה נ' מוסטפה ואח', פ"ד לו(3) 32, בעמ' 38-39). כפי שנאמר בספרו של (W.L.Prosser, Handbook off the Law of Torts (St. Paul, 4th 190 ed. 1971:
"The standard of conduct required of a reasonable man may be prescribed by legislative enactment. When a statute provides that under certain circumstances particular acts shall or shall not be done, it may be interpreted as fixing a standard for all members of the community, from which it is negligence to deviate".
אולם מהעובדה, שתקנות הזהירות קובעות נורמה מחייבת, אין להסיק, שבית המשפט מנוע מלקבוע כללי התנהגות נוספים, שהסטייה מהם מהווה אף היא רשלנות. בע"א 335/80 הנ"ל אמרנו בעניין זה (בהערת אגב) את הדברים הבאים, בעמ' 41:
"העובדה, שהמחוקק או מחוקק המשנה קבעו בחוק או בתקנות אמצעי זהירות מסוימים לצורך ביצוע עבודה או פעולה כלשהן, אין פירושה, שבית המשפט לא יוכל לקבוע, כי מחובתם של הנתבע או הנאשם, המובאים לפניו, היה לנקוט אמצעי זהירות נוספים, אשר לא בא זכרם באותם חיקוקים".
כדי להמחיש דברים אלה לגבי המקרה שלפנינו:
אם מילאו המשיבים אחרי תקנות הבטיחות האמורות, הדורשות התקנת מעקה ולוח רגליים ותו לא, מבלי לציין כל ספסיפיקאציה לגבי צורתו של לוח הרגליים, עוביו וחוזקו (אם כי קבעו דרישות כאלה ביחס למעקה), אין בית המשפט מנוע מלקבוע, כי תהיה זאת רשלנות מצדו של מעביד, אם יתקין במקום העבודה לוחות רגליים אשר אינם חזקים דיים, ושלא זו בלבד שאין הם מבטיחים את שלומם של העובדים אלה להפך, מהווים הם עבורם סיכון ומלכודת. על המעביד חלה חובה לספק לעובדיו מקום עבודה בטוח ולהזהירם מפני סיכונים בלתי נמנעים באותו מקום (ראה לדוגמא, ע"א 530/70 רביבו נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד כה(1) 724). נוטה אני להסכים עם בא-כוח המשיבים בטענו, כי אין להתייחס אל המעביד כאל מבטח, החייב והמסוגל להגן על עובדיו מפני כל סיכון (ראה ע"א 147/54 גואטה נ' ריבקינד, פ"ד ח 1603); אך כאשר נוטע המעביד בלב עובדיו תחושת ביטחון על-ידי התקנת אביזר, אשר אינו מצדיק תחושה זו אלא מהווה למעשה מקור סכנה, כי אז אין לשחרר את המעביד מאחריות.
במקרה דנן, האפשרות של היתקלות בלוח התחתון האמור אגב החלקה על המדרגות היוותה סכנה, שניתן היה וצריך היה לצפותה מראש. המשיבים לא רק נמנעו מלהתקין לוח חזק, שיהיה בלתי שביר במקרה של דריכה עליו על-ידי אחד העובדים, אלא הם גם לא דאגו להזהיר את המערער מפני הסכנה, הטמונה בהישענות על אותו לוח, ובכך הפרו את חובת הזהירות, שהייתה מוטלת עליהם.
איני מוצא איפוא מקום להתערבותנו בהחלטת בית המשפט המחוזי, כי המשיבים גרמו ברשלנותם לפציעתו של המערער.
9. מגיעים אנו עתה אל השגות המערער, הנוגעות להערכת הנזק ולגובה הפיצויים שנפסקו לו.
המערער השיג על כל פרט ופריט, שקבע השופט קמא. כל טענותיו של בא-כוח המערער נבדקו על-ידינו, אך אתייחס כאן רק לאותן השגות, הנראות לי מוצדקות או שסברתי כי ראויות הן להתייחסות מיוחדת, כפי שאפרט להלן.
אשר ליתר הטענות, הרי לא מצאנו בהן ממש, וביחס אליהן אין לנו אלא לסמוך את ידינו על קביעותיו ועל מסקנותיו של בית המשפט המחוזי.
א. מסקנות מהטעות בפסק הדין המקורי
אקדים ואציין, כי אין אני מוכן להיזקק לטענת המערער, לפיה יש להניח, שהשופט המלומד היה קובע פיצויים נדיבים יותר לגבי פריטי הנזקים השונים, לולא שגה בחישוב סכום הפיצויים, המגיעים למערער בפריט של הפסד השתכרות בעבר, טעות עליה עמדתי בפיסקה 5 לעיל. זוהי הנחה ספקולאטיבית, שלא ניתן לבססה ולהוכיחה.
ב. הפגיעה בכושר הראייה
חלק ניכר מטיעוניו של בא-כוח המערער הוקדשו לניסיון להראות, כי, למעשה, נגרם למרשו עיוורון כתוצאה מהתאונה. אמנם אין המדובר בעיוורון מוחלט מבחינה רפואית, אך לטענת המערער, עולה מהבדיקות האובייקטיביות, שנעשו על-ידי הרופאים, וממימצאי הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, כי כושר הראייה שלו נפגם בצורה כה חמורה, עד שיש להגדיר את מצבו כעיוורון למעשה.
בית המשפט קמא לא קיבל טענה זו. השופט המלומד קבע, תוך ניתוח העדויות הרפואיות, שראייתו של המערער נפגמה כתוצאה מהפגיעה המוחית שאירעה בעקבות נפילתו, אולם הוא הגזים בתלונותיו בנושא זה במדיה בולטת לעין, ולא ניתן לתאר את מצב עיניו כעיוורון.
לאור העובדה, שבית המשפט קמא קבע למערער בסופו של דבר נכות תיפקודית של 100%, אין בעצם חשיבות למימצא בדבר מידת חומרתה של הפגיעה בראייתו לצורך קביעת דרגת הנכות. מאידך גיסא נודעת לקביעה זו משמעות רבה בקשר לטענת המערער, כי זקוק הוא לעזרת הזולת וכי יש לאשר לו סכומי פיצויים מיוחדים לשם כך. בעניין זה הגיע בית המשפט למסקנה, כי "אין מצבו של התובע יכול להיות תואם את טענתו, שעיניו נחלשו במידה המחייבת זיקה לעזרת הזולת על מנת שיעמוד בדרישות החיים היומיומיות".
אחרי בדיקת כל חומר הראיות אין אני מוצא עילה להתערבותנו בהחלטתה בנדון של הערכאה הראשונה.
גם בעובדה, שהוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי קבעו למערער, בקשר לפגם האמור בכושר ראייתו, נכות בשיעור 65%, אין כדי לשנות את מסקנתי זו, וזאת בשל שני נימוקים: ראשית, ראי בית המשפט להעדיף את עדויותיהם של הרופאים שהופיעו בפניו על חוות-דעתם של הרופאים מטעם המוסד לביטוח לאומי, ומה גם שהאחרונים לא נחקרו בפניו. ושנית, המבחנים, שעל-פיהם נקבע שיעור הנכות לצורך חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968, טובים להפעלת אותו חוק, אך אינם מתאימים בהכרח לקביעת הנזק בתביעת נזיקין, בה מעריך בית המשפט את הנזק הרפואי והפונקציונאלי שנגרם לניזוק על סמך כל הראיות שלפניו (ראה ע"א 50/62 קליין נ' רוזנברג, פ"ד טז 1572, בעמ' 1577).
ג. עזרת הזולת
עם זאת קבע בית המשפט המחוזי, שבשל נכותו הכוללת יהיה המערער זקוק לעזרתו של מאן דהוא לתקופה של לא יותר משעתיים ליום. בקשר לפריט זה פסק השופט סכום גלובאלי בסך 120,000 שקל, לגבי העבר ולגבי העתיד, ומתוך הנחה שהמערער יהיה זקוק להוצאה כזו עד גיל 68.
הערעור לגבי קביעה זו מופנה הן כנגד הגבלת התשלום עד לגיל 68, בהתחשב בעובדה שתחולת החיים של המערער היא עד גיל 73, והן כנגד קביעת סכום כה נמוך בפריט זה.
אשר לגיל: השופט קמא לא נימק אמנם את קביעתו, אך יש להניח שבבסיסה עמד השיקול, כי מגיל 68 ואילך יהיה המערער נזקק ממילא לעזרא, ועל-כן לא מן הדין, שהמזיק יישא בהוצאות אלה. מכל מקום איני רואה הצדקה להתערבותנו בעניין זה.
לעומת זאת סברתי תחילה, כי הצדק עם המערער בתרעומתו על קביעת סכום כה נמוך בראש נזק זה. דעתי זו התבססה על האמור בפסק הדין בפיסקה 12, בה דן השופט בפיצוי האמור עבור היזקקות המערער לעזרא של שעתיים ביום, ושם נאמר כך: "... מעריך בית המשפט את הסכום שיש לפסוק לתובע בסך 120,000 שקלים לפי ערכו של סכום זה ביום מתן פס"ד" (ההדגשה שלי - ג' ב').
פסק הדין ניתן, כזכור, ביום 30.6.83, ועל-כן יצא קצפו של המערער, ובצדק, על קביעה זו, שמשמעותה הייתה, על-פי חשבון אריתמטי פשוט, שהשופט העריך את ערכה של שעת עזרה כאמור בשקלים בודדים בלבד (יש לציין בהקשר זה, כי המערער הינו יליד 1958, כך שהיה בגיל 19 ביום התאונה ובגיל 25 ביום מתן פסק הדין, משמע שיזדקק לעזרה זו במשך 43 שנים נוספות).
אך דא עקא, שהתברר מתוך עיון נוסף, שקיימת בנקודה זו סתירה בתוך פסק הדין גופו, שכן לעומת הקטע שצוטט לעיל, נאמר בסעיף האופראטיבי המוסכם של פסק הדין (פיסקה 18), כי הסכום של 120,000 שקל עבור "עזרת הזולת יהיה צמוד למדד יוקר המחייה כפי שפורסם לגבי חודש ינואר 1980 לעומת המדד כפי שיפורסם לגבי יום התשלום בתוספת רבית בהתאם לחוק הרבית..." (ההדגשה שלי ג' ב').
פירוש הדבר, שעל-פי קביעה סופית זו הגיע סכום הפיצוי בפריט זה ביום מתן פסק הדין ביוני 1983 ל- 1,828,757.50 שקלף ויגיע עתה, על-פי המדד של חודש דצמבר 1984, לסך של 19,244,542.00 שקל.
סכום זה, להבדיל מהסכום שנקבע לגבי אותו פריט בפיסקה 12 של פסק הדין, אינו בלתי סביר.
העולה מהאמור לעיל הוא, כי הייתי מציע שייקבע על-ידינו, כי יש להתעלם מהאמור בפיסקה 12 של פסק הדין בדבר אופן חישוב הפיצוי האמור, וכי יש לתת תוקף לאמור בעניין זה בפיסקה 18 של פסק הדין.
ד. הפסד השתכרות בעבר
השופט קמא פסק, כי כושר ההשתכרות של המערער נפגע ב- 100%, היינו לחלוטין, וכבסיס לחישוב הפסד השתכרותו קבע שכר עבודה של 10,000 שקל לחודש נכון ליום מתן פסק הדין, היינו ליוני 1983.
מאחר שהתאונה אירעה ב- 10.1.77, הרי עברו 77 חודשים עד יום מתן פסק הדין, ומכאן קביעתו של השופט, כי מגיע למערער סכום של 770,000 שקל בפריט זה.
השופט קבע בפסק-דינו, כי ביום התאונה השתכר המערער כ- 90 לירות ליום עבודה.
חישוב השכר החודשי על בסיס סכום זה, מוצמד ליום פסק הדין, מביא אותנו למשכורת חודשית גבוהה מזו ששימשה בסיס לתחשיבו של השופט, היינו לסכום של כ- 15,000 שקל.
השופט הגיע בחישוביו לסכום הנמוך יותר, כנראה בשל הספק אותו הביע בפסק הדין, אם אמנם יכול היה המערער, שהינו תושב חבל עזה, להתמיד בעבודתו בישראל, על-פי רמת המשכורת ותדירות העבודה כפי שהיו בעת אירוע התאונה.
אין אני מוכן לצאת מההנחה, כי בחור בעל נתונים חיוביים לגבי קידומו המקצועי (ועל כך עוד ידובר להלן) לא יכול היה להתמיד לפחות באותה משכורת אותה השתכר בעת התאונה.
הנני מציע איפוא לתקן את פסק הדין בהתאם ולהעמיד את הפיצוי עבור הפסד ההשתכרות עד למתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי על 1,155,000 שקל.
ה. הפסד השתכרות בעתיד
בעת התאונה היה המערער, כאמור, בן 19, והוא סיים אז שתים-עשר שנות לימוד בבית-ספר יסודי ותיכון בעזה.
לטענת בא-כוחו, התכוון המערער להמשיך בלימודים גבוהים ולרכוש מקצוע אקדמי כמהנדס, כעורך דין או כרופא. אך מלבד כוונה זו שבלב המערער לא הובאה לפני בית המשפט כל ראיה אחרת, המצביעה על סיכוי מוחשי לממש כוונה זו.
השופט קמא לא מוכן היה לקחת את כוונותיו המוצהרות של המערער בחשבון, והביע דעתו, כי "טענה ברוח זו אינה אלא ספקולציה".
על מסקנה זו מוגש ערעור לפנינו.
שאלה דומה הובאה לפני בית-משפט זה בע"א 316/75 שור ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד לא(1) 299, בו נדרש בית המשפט לחשב אובדן השתכרותה של אזרחית ארצות-הברית המתגוררת בארץ על-פי שכרה הצפוי בארצות-הברית, וזאת בשל האפשרות התיאורטית, כי הניזוקה תשוב אחד הימים לשם; וכך נקבע מפי השופט שמגר (כתוארו אז) בעמ' 308:
"נימוק ערעור זה מעוגן כל כולו בהשערה שאין לה עתה אחיזה במציאות... ועל-כן לא נוכל אלא להסיק כי הענין כולו אינו אלא היולי ומשוער. לא נראה בו על-כן בסיס להתערבות בהכרעתה של הערכאה הראשונה".
דברים ברוח דומה נאמרו גם על-ידי השופטת בן-פורת (כתוארה אז) בע"א 750/79 קלאוזנר נ' ברקוביץ ואח' וערעור שכנגד, פ"ד לז(4) 449, בעמ' 461.
בהעדר ראיה של ממש על אפשרות מעשית למימוש תכניותיו של המערער בכיוון רכישת השכלה אקדמית, אין אני מוצא עילה להתערבותנו במסקנת השופט המלומד בנקודה זו, ומה גם שתכניות ההשתלמות האמורות יכלו להתבצע, אם בכלל, רק מחוץ לגבולות ישראל.
עם זאת מן הדין שלא להתעלם מהשכלתו התיכונית של המערער, אשר מניחה בסיס לסברה, כי הוא היה צפוי לקידום כלשהו בעבודתו, אם במישור של עבודות הבנייה או בעבודה אחרת.
בהתחשב בכל הנתונים נראה לי, כי יש לחשב את הפיצוי בגין הפסק השתכרותו של המערער בעתיד (דהיינו מיוני 1983) על בסיס שכר חודשי של 20,000 שקלים כערכם ביום מתן פסק הדין המחוזי.
בעת מתן פסק הדין היה המערער בן 25, כך שנותרו לו עוד 40 שנות עבודה. מקדם ההיוון לתקופה זו הוא 279.3417, ועל-כן יש להגדיל את סכום הפיצוי בראש נזק זה ולהעמידו על 5,586,834 שקל נכון למתן פסק הדין בבית המשפט קמא.
ו. כאב וסבל
טענה אחרת של המערער, אשר מצאתי בה טעם, מכוונת כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין הפיצוי שנפסק למערער בראש הנזק של כאב וסבל.
השופט לקח בחשבון, שמאז התאונה גדול סבלו הגופני והנפשי של המערער, וכי מצב זה יימשך גם בעתיד. כמו כן התחשב הוא בקושי שיעמוד בפני המערער להינשא וקבע ש"התובע זכאי לסכום המקסימלי האפשרי שמגיע לנכה מסוגו". אך כשבא לקבוע את הפיצוי בגין ראש נזק זה, הקיש מהקריטריונים הכספיים, המצויים בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, ופסק למערער 25,000 שקלים בלבד.
בא-כוח המערער מלין על הסתמכות השופט על הקריטריון הקבוע בחוק זה וטוען, שבכך קופח מרשו. ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיקול-דעתה ובהתרשמותה של הערכאה הראשונה בכל הנוגע לראש הנזק של כאב וסבל. אך במקרה כשלנו, כאשר בית המשפט שקל שיקול מוטעה ופסק סכום בלתי סביר בנסיבות, יש מקום להתערב (ראה: ע"א 685/79 אטרש נ' מעלוף ואח' וערעור שכנגד, פ"ד לו(1) 626, בעמ' 631; ע"א 830/76, 836 סעדה ואח' נ' חמדי, פ"ד לג(1) 589, בעמ' 612).
הלכה פסוקה היא, כי הקריטריונים, המצויים בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים הנ"ל לגבי תשלום פיצוי עבור גרימת כאב וסבל, אינם זהים לקריטריונים המקבילים, המנחים את בית המשפט בקביעת סכומי הפיצויים בתביעת נזיקין רגילה, והטעם לכך נעוץ בעיקר בעובדה, שעל-פי החוק האמור זכאי התובע לפיצוי, אפילו אין הוא מוכיח אשם או רשלנות מצד הנתבע (ראה: ע"א 235/78 הורנשטיין נ' אוהבי ואח', פ"ד לג(1) 346, בעמ' 350; ע"א 675/82 סלמן-אסדי נ' כהן ואח', פ"ד לח(4) 449).
בקבענו את הפיצוי הראוי במקרה דנן עלינו לבחון את הכאב והסבל האינדיווידואליים, שסבל ויסבול הניזוק, ולפסוק לו סכום בהתאם.
נראה לי, כי עלינו להכפיל את הסכום, שנפסק למערער בראש נזק זה על-ידי השופט קמא, ולהעמידו על 50,000 שקל.
ז. ניכוי גימלאות המוסד לביטוח לאומי
בית המשפט דלמטה ניכה מהפיצויים שפסק למערער את גימלאות המוסד לביטוח לאומי שהשתלמו בעבר ושישתלמו בעתיד למערער בסך 2,066,181 שקלים כערכם ביום 7.7.81.
עורך-דינו של המערער טוען, כי אין לנכות סכומים אלה, היות שהמערער הינו תושב עזה - חבל ארץ אשר עתידו הפוליטי אינו ברור - ועל-כן גם אין ביטחון, שגימלאות אלה ימשיכו להשתלם לו במקרה של הסדר, שישנה את מעמדה המדיני של רצועת עזה. כמו כן הסתמך לפנינו על סעיף 146 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], שזו לשונו:
"הנמצא בחוץ לארץ למעלה מששה חודשים, לא תשולם לו קצב בעד הזמן שלמעלה משש החדשים הראשונים, אלא בהסכמת המוסד, אולם רשאי המוסד לשלם את הקצבה, כולה או מקצתה, לתלויים בו".
אמת, עתידה המדינה של רצועת עזה אינו ברור, אך יש להניח, שגם אם המצב הנוכחי ישתנה, ימצאו רשויות המדינה או המחוקק הסדר הולם לפתרון בעייתם של נפגעי עבודה מקרב התושבים באותו חבל ארץ, אם באמצעות השימוש בשיקול הדעת הנתון בסעיף 146 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] או בדרך חקיקה ספציפית.
אשר על-כן לא הייתי ממליץ להיענות לנימוק ערעור זה.
ח. חישוב סכומי הביטוח הלאומי
טענה נוספת, שהועלתה מטעם המערער ביחס לתשלומי הביטוח הלאומי, הינה מבוססת יותר, והיא מתייחסת לקביעת גובה סכומי הביטוח הלאומי, ששולמו ושישולמו למערער. לטענת המערער, חוות-דעתו של האקטואר, עליה התבסס בית המשפט קמא בהעמידו את הסכום הכולל של התשלומים, על-פי ערכו ביום 7.7.81, על 2,066,181 שקל, הינה מוטעית.
אין אני רואה תועלת בפירוט הראיות בנושא זה. די אם אציין, שנחה דעתי, כי נקודה זו לא לובנה די צורכה כדי לאפשר קביעת מימצאים מדוייקים, בא-כוח המערער ביקש מספר פעמים להשלים את חומר הראיות בנושא זה (ראה המ' 9630/81), אך לא נענה. כן ביקש מאתנו לאפשר לו להגיש ראיות נוספות בעניין זה.
נראה לי, כי כדי להביא לתוצאה צודקת מן הדין להחזיר את הדיון בנדון לבית-משפט קמא, אשר ימנה אקטואר משלו לבירור הנקודה, או שיאפשר לצדדים להביא ראיות נוספות בעניין התשלומים האמורים.
לאחר מכן ייתן בית המשפט המחוזי החלטה נוספת, מסכמת, בדבר תשלומי הביטוח הלאומי, שיש להפחיתם מסכומי הפיצויים שנקבעו על-ידי בית המשפט, לרבות התיקונים עליהם החלטנו בפסק-דין זה.
ט. לאור השינויים הנ"ל הייתי מעלה את שכר טרחת עורך-הדין, שנקבע בבית המשפט קמא לטובת המערער (היינו 500,000 שקל), ומעמידו על 700,000 שקל.
10. סיכומו של דבר;
א. יש, לדעתי, לקבל את ערעורו של המערער בחלקו, כדלהלן:
1. יש להגדיל את סכום הפיצויים עבור הפסד השתכרות בעבר ולהעמידו על 1,155,000 שקל (ראה סעיף 9(ד') לעיל);
2. יש להגדיל את סכום הפיצויים עבור הפסד השתכרות בעתיד ולהעמידו על 5,586,834 שקל (ראה סעיף 9(ה) לעיל);
3. יש להגדיל את סכום הפיצויים בראש הנזק של כאב וסבל ולהעמידו על 50,000 שקל (ראה סעיף 9(ו) לעיל);
4. יש להבהיר, כי הסכום של 120,000 שקל, שנקבע עבור "עזרת הזולת", יהיה צמוד למדד יוקר המחיה, כפי שפורסם לגבי חודש ינואר 1980 (ראה סעיף 9(ג) לעיל);
5.התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי, על-מנת שישלים את הדיון ויקבע מימצא חדש ביחס לחישוב סכומי הביטוח הלאומי, ששולמו למערער ושהוא זכאי לתשלומם בעתיד;
6. יש להעמיד את שכר טרחת עורך הדין, שנפסק לטובת המערער בבית-משפט קמא, על סכום של 700,000 שקל.
ב. יש לדחות את יתר נימוקי הערעור של המערער וכן את הערעור הנגדי של המשיבים.
ג. בשל ניסוחה הבלתי הולם של הודעת הערעור, אשר כללה התבטאויות בוטות וצורמות ביחס לשופט הנכבד בבית המשפט קמא, אין מקום לעשות צו לשכר טרחת עורך-דין בכל הנוגע לערעור זה.
השופט ש' לוין: אני מסכים.
השופט ד' לוין: אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט בך.
ניתן היום, ה' באדר תשמ"ה (26.2.85).
ש' לוין, ד' לוין, ג' בך
