אולמי וורסאי, גשר המכביה ומרפסות גינדי
שלושה אירועי כשלים שאירעו בתחום הבניה בשנים האחרונות במדינת ישראל, זעזעו את הציבור ולימדו אותו פרק בבטיחות.
האם יש הבדלים בין האירועים? האם המרפסות שהתמוטטו בחדרה מהוות עוד חוליה בשרשרת בבחינת "מי שלא עושה לא טועה" – או שמא מדובר באירוע המצריך פסק זמן ומחשבה מחדש על התנהלות הממסד בתחום הבניה בישראל?
אולמי וורסאי התמוטטו וגרמו לאסון בנפש – אך מבחינת הליכי התכנון והביצוע, לא הצביעו על כשל בתכנון ובבניה, אלא על כשלים בהליכי רישוי עסקים, רישוי בניה, ועל כשלי שימוש במבנים ישנים ושינויי ייעוד בלתי מבוקרים כנדרש. שם המבנה שהתמוטט היה אולם אירועים שהומר למטרה זו ממתפרה, תוך ביצוע שינויים למטרת אולם אירועים והתאמתו לייעוד החדש, ובתוכם שינויי קונסטרוקציה.
גשר המכביה תוכנן בהתאם לתקנים החלים כמבנה ארעי, ולא התאים לשימוש של מעבר כלי רכב שעברו בו, וכן נמצאו פגמי ביצוע מסוימים בריתוכים ובאלמנטים משניים, וגם במקרה זה לא הייתה לאירוע זה השלכה על הבניה למגורים במדינה, אף שהתמוטטותו היוותה אסון.
מרפסות גינדי, למרבה המזל לא גבו אבדות בנפש כי בעת ההתמוטטות לא היו בהן בני אדם, אף שהבניין היה מאוכלס בחלקו. דרו בבניין בו לא קרסו המרפסות מרבית הדיירים, ובבניין התאום בו כן קרסו המרפסות – משפחות בודדות.
אלא שדווקא אירוע זה מהווה אות אזהרה ומדליק נורה אדומה כלפי ציבור הבונים, כי במקרה של מרפסות גינדי מדובר במפורש בבניינים גבוהים למגורים שהיוו את גולת הכותרת בתחום הבניה – מדובר בבניינים מודרניים, אשר חושבו ותוכננו בסיוע תוכנות חישוב מתקדמות, בידי מי שמתכננים בניינים מסוג זה דרך שגרה וכמתכננים גם מחויבים בפיקוח עליון, הנתפש על ידי בעלי המקצוע כבדיקות לפני ביצוע יציקות. זאת ועוד, הבניינים הללו עברו את המשוכה של הרישוי במשרד מהנדס העיר חדרה אשר קיבל את התוכניות ואת החישובים ועל סמך בדיקתו הנפיק תעודות גמר לבניינים ואפשר אכלוס.
יש גם לתת את הדעת כי בניינים אלו לא נבנו על ידי חברה קבלנית בתחילת דרכה, אלא בידי יזמי בניה וקבלני בניה מהמובילים במדינה – חברת גינדי וחברת מליבו.
עוד יובהר כי האמרה כי "מי שאינו עושה אינו טועה", הבאה להצדיק שגיאות בתחום ההנדסה האזרחית, לא ראויה כשמדובר בהוצאת תכניות בניה ובפיקוח על הביצוע שלהן בשטח. הסיבה לכך היא התוצאה העלולה לנבוע מטעות מסוג זה.
המנגנון המורכב של הבקרה והפיקוח על התכנון ועל הביצוע, מאפשר להקים בניינים באפס טעויות: המתכנן מכין תכניות במשרד, החישובים שעליהם הסתמך עוברים למשרד מהנדס העיר – הוועדה המקומית, שם הם אמורים להיבדק [ואף אחד לא בודק האם נבדקו]. הביצוע מחויב להיות באמצעות קבלן רשוי, והפיקוח הוא מטעם הקבלן עצמו והמהנדסים שלו, כמו גם פקחי הוועדה המקומית. מתמנה לצורך זה אחראי לביקורת המתחייב כלפי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה לבצע את הביקורות הדרושות במהלך הבניה ועד לגמר. לאחר גמר, מהנדס העיר מגיע לאתר [או נציגו] במטרה לבדוק שוב את הבניין והתאמתו לתוכניות ולכל דין.
אם לאחר כל זאת המרפסות קורסות – בבניינים מודרניים, ותחת תכנון וביצוע, בקרה ופיקוח כמתוארים לעיל – סימן מובהק הוא כי יש חובה לעצור לרגע, לחשוב ולבדוק את המערכת: מה לא בסדר אצל המתכנן, מה לא בסדר אצל היזם, מה לא בסדר אצל הבונה, מה לא בסדר אצל המאשר. מבלי לאתר את הכשלים, אי אפשר יהיה להפיק לקחים ולהסיק מסקנות, במיוחד נוכח מרפסות גינדי, הרבה יותר מאשר נוכח גשר המכביה ואולמי וורסאי.
