דברי פתיחה
דברי פתיחה של עורכת הדין צהלה הלוי לספר "המומחה בזירה המשפטית" לאחר עריכה והגהה של ההוצאה לאור
ספרים רבים בנושאי משפט מגוונים יוצאים לאור, על ידי כותבים שונים זה מזה, מהם משפטנים ומהם בעלי מקצועות הנושקים, בדרך כזאת או בדרך אחרת, לתחום המשפט. רבים מן הספרים הופכים בלתי רלוונטיים עם שינויי החקיקה הנחקקים חדשות לבקרים.
ספר זה שלפניכם שונה מחלקם הארי של דומיו. נראה כי הנושאים בהם הספר עוסק רלוונטיים לכול תקופה, כל עוד נזקק ההליך המשפטי לסיועם של מומחים.
ד"ר אברהם בן עזרא הוא אמנם מומחה לענייני בנייה, אך, עם זאת, הכשרתו הלא פורמאלית וניסיון החיים שלו, הקנו לו ידע רב בתחום המשפט, ידע, אשר מרב עורכי הדין, ואם מותר לומר, גם מרב השופטים, היו שמחים להתברך בו. יכולת הניתוח וכישרון הכתיבה בהם ניחן, אותם ניתן לראות בחיבורים רבים שכתב בתחומי המשפט ובתחומים אחרים, מאירים באור אחר – נהיר ופשוט – סוגיות שמהוות מבוך עבור רבים.
הספר "המומחה בזירה המשפטית" בנוי כך שכל פרק מטפל בסוגיה מסוימת ובסופו תקציר המכונה "מורה נבוכים" ובו תמצית ה"עשה" ו"אל תעשה" לגבי הסוגיה בצורה קצרה וקולעת.
למען הגילוי הנאות אספר כי המחבר הוא אשר פתח בפני את תחום ליקויי הבנייה, ולאורך שנים רבות ליווה אותי, מקרוב, ברבים מן התיקים בהם טיפלתי, חלקם אף מוזכרים בספר זה. מידיעתי האישית אעיד כי כל אשר נכתב בספר זה הוא מידע אישי של המחבר ומניסיונו הרב.
העובדה כי הספר כתוב בצורה נוחה לקריאה שוטפת, מאפשרת לכל אדם בין אם הוא משפטן, מומחה או אדם מן השורה המתעניין בתחום, לקרוא בו, להבינו וליהנות ממנו.
כעורכת דין למעלה מחצי יובל, היוצאת ובאה בבתי משפט, ונתקלת שוב-ושוב במערכת היחסים הסבוכה והבלתי אפשרית פעמים, שבין בית המשפט, הצדדים, המומחים מטעמם ו"המומחים" ה"נייטרליים" אשר בית המשפט ממנה, מצאתי עניין רב בספר זה. הדברים שכתב המחבר כאילו קראו את מחשבותיי והביעו בכתב את תסכוליי הרבים מהמערכת המשפטית לאורך השנים, עד כי לא פעם יש לבאי בית המשפט תחושה ש"אין עם מי לדבר".
מעל במה זו אני פונה אליכם, כבוד שופטי ישראל – אנא מכם, קחו ספר זה לידיכם, השקיעו מזמנכם וקראו אותו. אולי הדברים יוכלו לתאר לכם, ולו במעט, את אשר עובר בראשם של המתדיינים בפניכם, הנושאים עיניהם אליכם בתקווה שתשמעו את האמת הפשוטה שלהם, מעבר לנורמות המשפטיות והשבלונות שלא תמיד מתאימות למקרה שבפניכם.
לכאורה נראה כי אין דבר מתסכל יותר מלקנות בית חדש, אשר מדי חודש בחודשו במשך עשרים עד שלושים שנה, התשלום עבורו גוזל חלק ניכר מפרנסת המשפחה, ולגלות שלאחר שהחברה הבונה שלשלה את כספי המכר לכיסה, ונהנית ממלוא הסכום, ללא סייג, היא נעלמה תוך מסירת הבית רווי ליקויים.
אך האמת היא, שישנו דבר מתסכל בהרבה.
מי שחווה תהליך של תביעת ליקויי בנייה מבין על מה אני מדברת. כל בר-דעת מבין שהוא יכול להיפגע על ידי האדם או החברה אתם חתם עסקה, ופוגע ומתסכל אף יותר לגלות שמערכת הצדק אטומה מלשמוע, והחוטא – בחסות אותו הליך ממש – יוצא נשכר.
תחילה מציג הנתבע את תובע ליקויי הבנייה כטרדן, אדם המתעסק בזוטות, אשר מנסה להחזיר את השקעתו בדירה באמצעות התביעה בבית המשפט. בהמשך מגלה התובע שתיקו הוא "כאב ראש" לשופטים, שכל רצונם להסירו משולחנם מהר ככל האפשר, שמא, חלילה, ייאלצו לכתוב פסק דין מתוך התעסקות מרגיזה בעשרות סעיפי ליקויים כאלה ואחרים. מה שחש השופט, לא פעם, הוא אף מבטא בקול רם...
אך, כאשר בית המשפט, אינו יכול להתעלם – אז, כדבר שבשגרה, הוא ממנה מומחה מטעמו ש"יהיה לו לעיניים" ויקבע מהם הליקויים "האמתיים" וכמה "באמת" עולה לתקנם.
כאן מתחיל המאבק האמתי – שכן בחלק הארי מהתיקים, בשלב זה נקבע גורלו של התיק. ההכרעה בתיק בפועל, במרבית המקרים, ושלא כדין, עוברת למומחה מטעם בית המשפט.
הבעיה נוצרת בפער שבין ציפיות בית המשפט מהמומחה ובין מה שמומחה בית המשפט חושב שמצופה ממנו.
בעוד כל שופט מקצועי והגון ממנה את המומחה, באמת ובתמים, כדי לדעת את האמת, מרב המומחים חושבים שממנים אותם כדי להיות בוררים, מפשרים או כאלה אשר צריכים לומר את מה שייראה סביר בעיני שני הצדדים, וייראה הגיוני בעיני השופט. למומחה חשוב לכתוב את חוות דעתו כך שלא תמנע ממנו האפשרות להתמנות שוב, בעתיד, כמומחה מטעם בית המשפט.
אם יצא שמעו שהוא פוסק על פי האמת, באופן הנותן פיצוי ראוי לליקויים אמתיים, הרי שיצא שמעו כמומחה "בעייתי" (בדרך כלל לנתבעים) ובפעם הבאה אותם צדדים או באי-כוחם, עלולים להתנגד למינויו כמומחה מטעם בית המשפט...
...פתאום התובע מגלה שאף כי לתקן את הליקויים, הקיימים באמת, בדירתו החדשה עולה 100,000 ש"ח, קובע מומחה בית המשפט כי אפשר להסתפק בסכום של 20,000 ש"ח. ואיך זה קרה? לא, המומחה לא שיקר, הוא פשוט קבע את הסכומים על פי אמות מידה שונות מהנדרש על פי הדין. לדוגמה – במקום לתקן מזקף ראש נמוך בחדר מדרגות (ענין בטיחותי לחלוטין!) בעלות של 15,000 ש"ח, ניתן, לדעתו של המומחה, להסתפק ב"פיצוי" של 2,000 ש"ח על ירידת ערך... התובע המסכן מגלה ש"לא נורא" אם באמצע הסלון שלו יוחלפו "רק" שלוש מרצפות (בהכרח במרצפות שונות מאלה הקיימות), ועל כן הפיצוי נמוך בהתאם וכיוצא באלה. לא פעם קורה שמומחה בית המשפט מתיר לעצמו, בחוות דעתו (אולי כדי לא להותיר לשופט הבְּרֵרָה פרט מלחשוב כמוהו) לצטט פסקי דין וגישות של שופטים שונים ולהכריע ביניהם!
כאשר השורה התחתונה של חוות הדעת, במתכונתה הראשונית (לפני שאלות הבהרה או חקירות), נמוכה במיוחד, מאבד בית המשפט את סבלנותו, ולוחץ על התובע להסכים לפשרה נמוכה ביותר, מתוך איום שאחרת יפסוק הוצאות לטובת הנתבע. התובע, לאחר תשלום כלל ההוצאות, נותר עם סכום מגוחך שלא מצדיק את ההליך המשפטי שבו נקט, ושוב נמצא נענש על לא עוול בכפו.
גם אם ממוצה ההליך המשפטי, ומומחה בית המשפט נחקר על דוכן העדים, ובמקרים נדירים, התובע אף הצליח להוכיח את חוסר ההיגיון וההגינות בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, פעמים רבות קשה לבית המשפט, אשר בחר במומחה, שהתברר כבעייתי, להודות בטעותו – והוא חש צורך להגן עליו ועל חוות דעתו, ומאמצה...
בית המשפט – בחלק הארי של המקרים, במקום לקרוא את חוות הדעת השונות ונימוקיהם, מחליט לאמץ את חוות הדעת של המומחה אשר הוא עצמו מינה... ולהשתית את פסק הדין על קביעותיה הבעייתיות בעליל.
יתר על כן, בית המשפט, שאמור להגן על זכויותיו של התובע, פרט לאי-מתן פיצוי נאות שנועד להעמיד את הקונה במצב בו צריך להיות לולא נפגע ממעשי הנתבעת, מוסיף ומעניש את התובע בכך שאינו מזכה אותו בהחזר ההוצאות שהוציא להליך המשפטי – כעונש על כך שהגיש תביעה "מוגזמת" – תוך ביקורת, שבהרבה מקרים אינה מוצדקת כלל, על מומחה התובעים, שבסך הכול עשה את שנדרש לעשות.
וכך בסופו של תהליך ארוך, יקר ומייגע נפשית ופיזית כתביעה משפטית, מוצא עצמו האזרח הקטן חבול ומוכה, לא רק על ידי הנתבע, אלא גם על ידי השופט.
תובע אשר עבר במשך שלוש עד ארבע שנים בבית המשפט הליך ארוך, מתיש ויקר, ברוב המקרים, יאבד עניין בהמשך המאבק ולא יגיש ערעור על פסק הדין.
כך מצליח בית המשפט, בכוונה או שלא בכוונה, להפחית משמעותית את המוטיבציה של האזרח להגיש תביעה בגין ליקויי בנייה... על כך מתבססות חברות קבלניות רבות.
כתוצאה מכך רמת הבניה בארץ נפגעת, והאזרח הקטן נכתש עד דק, תוך אבדן האמון במערכת הצדק.
ועתה, מובן מדוע התסכול האמור יכול להתעצם?
חלק מהדוגמאות המובאות בספר "המומחה בזירה המשפטית" מלמדות גם על אפשרות אחרת. על אומץ לב של שופטים אשר הבינו את האמור לעיל, "פתחו את הראש" ובחנו את הנתונים הספציפיים של התיקים שהובאו בפניהם.
כן מובאים פסקי דין המעידים על יָשְׁרָה של שופטים בבית משפט של ערעור, שראו לנכון להתערב בפסקי דין שגויים של בית משפט השלום, אשר התייחסו בצורה שגויה לדברי המומחים שהופיעו בפניהם ולהפכם על פיהם, ללא משוא פנים – כדוגמת פסקי הדין בעניין בן ששון[1] ובערעור על החלטת בית משפט השלום,[2] וכן בעניין בודנר[3], תיקים בהם היתה לי הזכות לייצג את התובעים–המערערים.
בתיק בודנר הגישו התובעים חוות דעת מנומקות וברורות, גם על ליקויי הבנייה וגם על ירידת ערך, והנתבעים הגישו חוות דעת משלהן שאיינו כמעט את כל הליקויים. על אף שהיה זה המקרה הקלסי שבו השופט חייב למנות מומחה מטעמו, הוא בחר, ביודעין, מסיבות לא ברורות, בדרך האחרת, של שמיעת המומחים והכרעה ביניהם.
אומר רק שכבר בראשית ההליך ביקשתי מבית המשפט שיפסול עצמו מלדון בתיק זה שכן בתיק קודם בפניו בו ייצגתי תובעים אחרים נגד אותו נתבע, נתן אותו בית משפט פסק דין קיצוני בחוסר סבירותו שהטה את הכף בצורה לא הגיונית לטובת הנתבע. גם שם הוגש ערעור ובית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ברובו המכריע. בית המשפט סרב לפסול את עצמו ופסק הוצאות גבוהות בגין הבקשה. הדבר לא מנע מבית המשפט לנהל את התיק, שוב, בדרך לא הגיונית בתיק מסוג זה, בצורה ארוכה ומתישה, כאילו כדי להעניש את התובעים.
בפסק דינו הגדיל בית המשפט לעשות ודחה את כל תביעות התובעים (בשלוש דירות!!), למעט ליקויים בודדים ממש, ופסק כנגד התובעים הוצאות משפט גבוהות מאוד – בין היתר בנימוק של אורך ההתדיינות!
הוגש ערעור שנוסחו ביטא את תחושת אי-הצדק החמורה שחשנו. בית המשפט המחוזי, בהגינותו, קיבל את הערעור, מתוך דיון בכל ליקוי וליקוי באופן מכובד וענייני, אך סרב לקבוע את הסכומים והחזיר את התיק לבית משפט קמא להשלמתו על פי הנחיותיו... למותר לציין שהתוצאה הייתה ברורה – ובית משפט קמא פסק את המינימום האפשרי בנסיבות פסק הדין של הערעור.
אף שהתובעים יצאו ומעט מתאוותם בידיהם, הם חשו שנעשה עמם צדק ואמונם במערכת המשפט חזר.
בפסק דין בן ששון הוגשו שתי חוות דעת מטעם התובעים, אחת מהן הייתה של ד"ר בן עזרא, והאחרת מטעם הנתבעים. בית המשפט הציע באופן "אוטומטי" למנות מומחה מטעמו כדי להכריע בין חוות הדעת, אך סרבנו לכך. הראנו לבית המשפט כי לחוות הדעת של הנתבע אין כלל ערך ראייתי, בין היתר, מכיוון שמומחה הנתבע לא היה בבניין ולא קבע כל קביעה משלו אלא רק "מפיו של הקבלן". בסופו של יום, לאחר מסע מתיש ביותר של כמה שנים, דיונים רבים וארוכים וחקירות של עדים רבים, ניתן פסק הדין.
בית המשפט, בפסק דין ארוך ומנומק, קיבל, בסופו של דבר, את רובם המכריע של טענות התובעים לעניין קיומם של הליקויים והיקפם, אך בחר, מסיבותיו שלו, להטיל על התובעת חלק מהאחריות לליקויים, הואיל והוכח בפניו שחלק מהבנייה הייתה ללא היתר בנייה. טענותינו שאין לכך כל קשר לליקויים מוכחים, בייחוד עקב כך שהתובעת – שהייתה תמימה ולא היה לה שום מושג בכל הנוגע לבנייה – שכרה קבלן, אדריכל ומפקח על הבנייה, ולא לקחה על עצמה כל אחריות לבנייה עצמה, לא התקבלו. נוסף על כך, בית המשפט, ללא כל ראיה שהיא, וכנראה מתוך חוסר נוחות לאשר את מלוא הסכומים שהובאו בחוות הדעת מטעם התובעים, החליט להקטין את הסכומים שנקבעו בחוות הדעת מטעם התובעים בעשרות אחוזים.
היות שתחושת חוסר הצדק שלנו הייתה גדולה ביותר, החלטנו כי אנו ממצים את ההליך עד תום ומגישים ערעור.
הערעור נידון בפני הרכב של שלושה שופטים. בתחילת הדיון פנה אחד השופטים ושאל מדוע אני מלינה על פסק דין כה יפה ומנומק. עניתי, שזה המקום להלין, שכן אפשר לתקוף את נימוקיו המאלפים של השופט קמא, כי חוסר ההיגיון שבהם ניכר לעין... מיד לאחר שהשופט שאל שאלתו, עוד בטרם סיימתי דברי, קיבל השופט "מרפק" מעמיתתו לכס השיפוט שסיננה מבין שיניה, כי אני צודקת... ויש ממש בערעור.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי תיקן את החלטתו של בית משפט השלום במקומות רבים וזיכה את התובעים בפיצוי נוסף של מאות אלפי שקלים. לנו הוא השיב את האמון במערכת הצדק.
אני מזמינה את כבוד השופטים, את עמיתי עורכי הדין, ואחרונים חביבים את המומחים בתחומים השונים, לקרוא את הספר עם "ראש פתוח" ונכונות להקשיב באמת לדברים.
אף אם חלק קטן מההמלצות ומההבהרות ייכנסו לליבם של השופטים והמומחים, הרי נמצא כולנו נשכרים.
