תא"מ 49911-07-16 גשטיקור נ' עדיאל

בית משפט השלום בתל אביב - יפו

תא"מ 49911-07-16

גשיקטור ואח' נ' עדיאל ואח'

לפני כבוד השופט אריה ביטון

התובעים:

1. ודים גשיקטור

2. אליזבטה גשיקטור

נגד

הנתבעים:

1. יעקב עדיאל

2. ליסה שון

3. הנרי חיננסון

4. שרי שיר פפר

פסק דין

פתח דבר

1. לפני תביעה כספית בסדר דין מהיר שעילתה בנזקי רכוש שארעו לדירת מגורי התובעים מחמת נזילת מים ורטיבות שמקורה, לפי טענת התובעים, בדירת הנתבעים הממוקמת בדיוק בקומה שמעל לדירת התובעים.

2. הנתבעים 1-2 שימשו כבעלים של הדירה שמעל דירת התובעים, עד אשר מכרוה בחודש יוני 2016 לנתבעים 3-4, והעבירו א החזקה בה לידיהם בחודש אוגוסט 2016, כחודש ימים לאחר הגשת התובענה נשוא תיק זה. משפרטים אלו נודעו לתובעים, הגישו הם כתב תביעה מתוקן שאליו הוספו הנתבעים 3-4 שלעיל בהיותם בעלי הדירה הנוכחיים.

טענות הצדדים בתמצית

3. לטענת התובעים, הם הבעלים ןשל דירה 42 בקומה ה-12 בבנין נשוא כתב התביעה, ואילו דירת הנתבעים שמספרה 46 ממוקמת בקומה 13, בדיוק מעל לדירתם. ביום 31/7/16 הגישו הם תביעה כנגד הנתבעים 1-2 ובטרם מסרוה להם, התברר להם בחודש אוגוסט 2016 כי הנתבעים 1-2 מכרו את הדירה לנתבעים 3-4 ומסרו להם את החזקה בה. לטענתם, הנזילות בדירתם החלו לאחר שהנתבעים 1-2 רכשו את דירתם מהבעלים הקודמים וערכו בה שיפוץ שכלל הכברת נקודות מים וביוב. במשך למעלה משנתיים הופיעה מעת לעת בתקרת דירת התובעים נזילה וטפטוף של ממש אשר גרמה לנזק. בדיקה טרמית שבוצעה על ידי מומחים מועם התובעים קבעה כי מקור הנזילה הינו בדירת הנתבעים ולא מקיר חיצוני. התובעים מציינים כי פנו, ביקשו ודרשו, חזור ושוב, מהנתבעים 1-2 לתקן את הנזילה, אך אלו דחו את הטיפול בנזילה באמתלות שונות, ואף לא התירו למומחה מטעם התובעים להיכנס לדירתם, עד אשר מכרו את דירתם לנתבעים 3-4. האחרונים שיתפו עם התובעים והסכימו לכניסת מומחה ובעלי מקצוע נוספים מטעם התובעים לדירתם כדי לבצע בה כל תיקון נדרש. ברם, הנתבעים 3-4 לא הסכימו לממן מכיסם את התיקון מקור הנזילה מפאת שלדידם חובה זו רובצת על כתפם שח הנתבעים 1-2. לפיכך, הוגשה התביעה המתוקנת והוספו לה הנתבעים 3-4.

4. לטענת הנתבעים 1-2, לא קמה עליהם כל אחריות או חבות בגין הנזקים הנתבעים בתביעה זו, ואין התובעים זכאים לכל סעד אותו הם דורשים במסגרת כתב התביעה. המדובר בסיבוב שני לתביעה קטנה אשר במסגרתה נטען כי שיתפו פעולה והיו מעוניינים לפתור את הסוגיה מיד לכשהתחילה. ביום 25.5.16 הזמינו הם את חברת הביטוח שמבטחת את מבנה דירתם, אשר ביצעה איטום מסביב לאמבטיה, וזאת למרות שלא איתרה כל נזילה. לטענתם, אין כל הסבר לצמיחת סכום התביעה הקטנה מ- 14,606 ₪ לסכום התביעה הנוכחי שהגיע לסך של 72,297 ₪. לנתבעים חברת ביטוח שהופעלה והיה על התובעים לתבוע את חברת הביטוח, ולפיכך, אף תוגש הודעה לצד שלישי מטעמם.

5. לטענת הנתבעים 3-4, טענות התובעים אינן מוכחשות, הן בגין נזקי הרטיבות והן בגין העלויות הכרוכות בתיקונן. אולם, אלו צריכות להיות מופנות לנתבעים 1-2. לטענתם, בחוזה מכר הדירה מיום ה- 07.06.16 הצהיר הנתבע כי "לא ידוע לו על פגמים נסתרים כלשהם בדירה". דא עקא, הצהרה זו התבררה כשקרית והנתבעים 1-2 ידעו על כשל באיטום ו/או בעיות צנרת בתחתית המקלחת ועל גרימת הרטיבות בדירת התובעים. הם הבטיחו לתקן ולא תיקנו, וגם לא הסכימו לאפשר כניסת מומחה לדירתם. הנתבעים 3-4 רכשו את הדירה ללא שידעו על בעיית הרטיבות, ולא היו יודעים על כך הרי היו שוקלים אם לרכוש את הדירה בטרם תתוקן הבעיה, ולחילופין, דואגים לחייב את הנתבעים 1-2 לתקנה כתנאי לביצוע עסקת המכר. לאחר שנודע להם על הנזילה מאת התובע 1, יומיים לאחר קבלת החזקה בדירה, פתחו הנתבעים את דלתם לתובעים ואיפשרו לתובעים לטפל בבעיה. הנזק נשוא התובענה נוצר כולו בתקופת בעלותם של הנתבעים 1-2 על הנכס ועליהם לשאת במלוא הנזק לבדם.

דיון והכרעה

6. תחילה אציין, כי ביום 20.2.17 הוגשה לתיק הודעה לצד שלישי מטעם הנתבעים 1-2, אולם, בניגוד לקבוע בתקנה 214ו(א) לתקנות סדר דין אזרחי, התשמ"ד-1984, לא הוגשה בקשה למתן רשות להגשת הודעה לצד שלישי הערוכה בהתאם לתקנות. לא זו בלבד, אלא שלא שולמה בגינה הרגרה, כפי החלטותי מיום 15.5.17, 16.10.17 ובדיון מיום 18.10.17. משכך, לא ניתנה הרשות להגשת ההודעה. בית המשפט אף לא אישר ארכה להגשת ההודעה, כאמור בהחלטה מיום 16.11.17 אף הטענה כי לתיק הוגשה הגנת הצד השלישי הוכחה כלא נכונה. אלא שהנתבעים 1-2 בחרו להגיש את ההודעה לתיק על דעת עצמם, בניגוד להחלטת בית המשפט, ולשלם בגינה את האגרה רק ביום 25.10.17. יתר על כן, עיון בתיק מגלה כי לאחרונה, ביום 16.8.18 במהלכה של פגרת הקיץ, ולאחר שהדיון בתיק הסתיים זה מכבר, החליט הצד השלישי, אף הוא על דעת עצמו, להגיש את כתב הגנתו לתיק, הגם שבית המשפט לא התיר הגשת הודעה לצד השלישי ואף לא קיים דיון בה. בהתאם לתקנה 214ו'(ב) לתקנות, הכריע בית המשפט בישיבה המקדמית בענין זה ולא התיר הגשת ההודעה לתיק בשלב שבו היה מצוי ההליך. לפיכך, אין מקום עוד להידרש להודעה לצד שלישי, שלא ניתנה רשות בית המשפט להגשתה. יובהר, כי אין בכך כדי למנוע מן הנתבעים 1-2 לבררה במסגרת הליך אחר, ולמצות זכויותיהם אל מול המבטחת מטעמם.

7. המחלוקת שבין התובעים לנתבעים סבה סביב שאלת האחריות לנזקי דירת התובעים, וכן, ביחס לשיעור הנזק שנגרם להם כתוצאה מנזקי המים. במסגרת דיוני ההוכחות שנרכו בפני, העידו מטעם התובעים המומחה שערך את חוות הדעת מטעמם, מר אברהם בן עזרא, והתובע 1. מטעם הנתבעים העידו הנתבע 3 והנתבעת 2 בסדר זה. ולאחריה את שאלת הנזק, לרבות תיחומו וכימותו.

אחריות בנזיקין - עוולת הרשלנות

8. סעיף 35 לפקודת הנזיקין {נוסח חדש} קובע כי:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות הרי זו התרשלות, ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".

סעיף 36 לפקודה מוסיף ומבהיר כי החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, ואילו סעיף 37 מוסיף ומניח הנחה, כי האחריות, לפי סעיפים 35 ו-36, של בעל מקרקעין או של תופשם יכול ותהיה בשל מצבם של המקרקעין, תחזוקתם או תיקונם. בהתאם להלכה הפסוקה, האחריות בעוולת הרשלנות נקבעת על בסיס שלושה מבחנים אלו: קיומה של חובת זהירות, הפרת החובה (התרשלות) וגרימת נזק כתוצאה מהפרת החובה (ראו: עמוס הרמן, מבוא לגיני נזיקין 40 (2006), ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113, 128 (1985).

להלן נבחן את אחריותם של הנתבעים לנזק שנגרם לתובעים, תוך החלת יסודות עוולת הרשלנות על נסיבות המקרה הנדון.

חובת זהירות

9. היסוד של חובת הזהירות מתחלק לשתי בחינות: חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית. חובת הזהירות המושגית בוחנת האם בין סוגי המזיקים אליו משתייך המזיק לבין סוג הניזוקים אליו משתייך הניזוק קיימים "יחסי רעות" לעניין סוג הפעולות אליו משתייכת פעולת המזיק ולעניין סוג הנזקים שגרם המזיק. חובת הזהירות הקונקרטית בוחנת אם בין המזיק הקונקרטי לבין הניזוק הקונקרטי קיימת חובת זהירות לעניין הפעולות שהתרחשו בפועל ולעניין הנזק שנגרם בפועל. במילים אחרות, המדובר במבחן מושגי וכללי לצד מבחן פרגמאטי וקונקרטי. כאשר שני  המבחנים נחלקים אף הם לבחינת חובת זהירות פיזית או טכנית ולבחינת חובת זהירות נורמטיבית. השאלה שתיבחן הינה האם המזיק יכול וצריך היה לצפות שכתוצאה מפעילותו רשלנית ייגרם לניזוק הנזק שארע בפועל. יצוין, כי הלכה הפסוקה קבעה, כי מטעמי מדיניות משפטית חובת הזהירות הקונקרטית אינה מתגבשת לגבי  סיכונים סבירים אלא רק לגבי סיכונים בלתי סבירים שאינם טבעיים לפעילות אנוש.

10. האם בענייננו מתקיימת חובת זהירות מושגית? אין ספק בעיני כי התשובה על כך חיובית. לנתבעים, שהינם בעלי דירה בבנין הדירות, קיימת חובת זהירות כלפי יתר הדיירים בבנין הדירות, שהרי אדם סביר יכול וצריך לצפות כי נזק עלול להתרחש לדירות אחרות בבנין כתוצאה מהתנהגות רשלנית בדירתו שלו. סעיף 37 לפקודה מחזק מסקנה זו, שמכלל לאו אחריות כלפי מסיגי גבול מסיקים הן כלפי מי שאינו מסיג גבול, כדוגמת דייר אחר בבנין הדירות. אך האם מתקיימת אף חובת זהירות קונקרטית? לדידי, גם על כך התשובה היא בחיוב. הנתבעים כבעלי דירת מגורים בקומה שמעל לדירת התובעים יכולים היו ואף צריכים היו לצפות כי אי טיפול בנזילת מים ורטיבות היוצאת מדירתם עלולה לגרום נזק לדירת התובעים שמתחתם, כפי שאף נגרם בפועל. ויובהר, כי אין זה רלוונטי אם הנתבעים ידעו או לא ידעו בפועל על קיומו של הסיכון. המבחן אינו מבחן של ידיעה אישית של המזיק, הגם שהתובעים פנו לנתבעים 1-2 והתריעו בפניהם חזור ושנו בעניין הרטיבות שנוצרה אצלם. מבחן הצפיות מחייב לקבוע כי אדם סביר, בנסיבותיו המיוחדות שך המקרה הנדון - נזילה מדירת הנתבעים, יכול היה לצפות וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק של רטיבות שתחלחל לדירת התובעים המצויה ממש מתחת לדירת הנתבעים. מכאן, שיש לקבוע לנתבעים כולם חובת זהירות, מושגית וקונקרטית, כלפי התובעים. עצם החזקה במקרקעין, את חובת הזהירות של הנתבעים כלפי התובעים בהיותם האחראים הבלעדיים לתחזוקתה ולתיקונה של הדירה שבבעלותם.

התרשלות

11. כעת נשאלת השאלה, האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו? מענה לשאלה זו מצוי בתשובה לשאלה האם המזיק נקט באמצעי הזהירות הסבירים במחובתו היה לנקוט בנסיבות הענין כדי למנוע את קרות הנזק. סבירותם של אמצעי מניעת הנזק נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות ושיקולים משפטיים, כאשר על בית המשפט לבחון את התועלת המופקת מן ההתנהגות הנדרשת מן המזיק אל מול המשאבים והאמצעים הדרושים כדי למנוע את הסיכון. הדרישה אינה לנקיטה בכל האמצעים האפשריים אלא באותם אמצעים סבירים המתאימים בנסיבות המקרה למניעת הנזק. לפיכך, המדובר בבחינת סטיית המזיק הקונקרטי מרמת ההתנהגות של האדם הסביר. כעת יש לברר האם הפרו הנתבעים, או מי מהם, את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליהם מכוח החזקתם בדירה, דהיינו, האם לא נקטו הם באמצעי זהירות סבירים לשם מניעת הנזק לדירת התובעים.

12. בכתב תביעתם טענו התובעים, כי הנזילות בדירתם החלו לאחר שהנתבעים 1-2 רכשו את דירתם מהבעלים הקודמים ועשו בה שיפוץ שלומיאלי, במשך שנתיים לאחר השיפוץ הופיעה מעת לעת נזילה בתקרת דירת התובעים ואף טפטוף של ממש. לטענתם, לפי הרעשים שנשמעו מדירת הנתבעים נראה לכאורה כי נעשה בה תיקון, אך למרות זאת הנזילה חזרה על עצמה. לטענת התובע 1, פנה הוא לנתבעים ודרש לתקן את הנזילה, והגם שכל פעם הובטח כי יעשה כן משכו הנתבעים את הזמן בטענה כי בעל מקצוע אינו פנוי כעת עד שמכרו את הדירה לנתבעים 3-4. הנתבעים 1-2 לא הסכימו שמומחה מטעם התובעים יכנס לדירתם ורק לאחר מכירתה לנתבעים 3-4, הסכימו האחרונים לאפשר את הבדיקה על ידי מומחה מטעם התובעים שערך את חוות הדעת התומכת בכתב התביעה.

בחקירתו הנגדית של התובע 1, שנערכה בפניי, הציג ב"כ הנתבעים 1-2 לתובע 1 טענה לפיה הנתבעים 1-2 כן אפשרו בדיקה למומחה מטעמו, מר צבי בר און, ולאחר שלא מצא דבר הקשור בדירתם הזמינו הם מומחה איטום והנזילות פסקו למשך 8 חודשים. תשובת העד היתה כי אין הדבר נכון, אלא שהמומחה שלו הגיע לדירת הנתבעים ואלו לא אפשרו לו להרים את הרצפה ולבדוק, ועל כן לא התאפשר לו לבצע בדיקה כנדרש. ב"כ הנתבעים אף הציג את חוות דעת המומחה ממנה עולה לטענתו כי לא היתה מניעה לבצע הבדיקה. יחד עם זאת, אישר התובע 1 כי הרטיבות הופסקה, כנראה מתיקון שביצעו הנתבעים 1-2, אולם הרטיבות חזרה על עצמה לאחר כמה חודשים. לטענתו, בין שתי חוות הדעת של המומחים מטעמו הנזילה לא הפסיקה והתקרה היתה רטובה וכי הנתבעים 1-2 סירבו לתקן זאת למרות בקשותיהם. זה הבהיר כי הפער בין סכומי התביעה הקטנה לתביעה זו נובע מקיומה של נזילה ממושכת שגרמה לנזק גדול יותר וכן בשל הוספת תיקון הנזקים בדירת הנתבעים.

בחקירתו הנגדית של ב"כ הנתבעים 3-4, אישר התובע 1 כי התיקונים בדירה בוצעו בתחילת חודש ספטמבר 2016 לאחר שהדירה נמכרה לנתבעים 3-4, אולם בעיית הרטיבות היתה בעיקרה בתקופה בה החזיקו הנתבעים 1-2 בדירה. עם נכנסו הנתבעים 3-4 לדירה אפשרו הם לו להכנס לדירתם ולתקן את הנזק אולם זה שילמו מכיסו, הן ביחס לדירתו והן ביחס לדירתם. לטענתו, בשל דרישת הנתבע 3 נאלץ הוא להזמין צילום תרמי, וכן, החליף להם את האמבטיה החלודה וההרוסה ובשל כך נאלץ להתקין קרמיקות יותר יקרות, ולטענתו, השיב להם את המצב לקדמותו. בהמשך הבהיר כי לפי בקשת הנתבעים 3-4 הוחלף הטוש ואין הוא יודע להסביר מדוע חייב המומחה בהחלפת אמבטיה. עוד הבהיר כי הנתבעים 3-4 שיתפו עמו פעולה מלכתחילה, אולם נאלץ לתבוע אותם בשל כך שלא תיקנו הם את הנזקים בדירתם ובכך שנשא הוא בהם על חשבונו.

13. בחקירתה הנגדית של הנתבעת 2, העידה היא, כי בעלה, הנתבע 1, היה הבעלים עוד לפני שהכירה אותו והוא ערך בדירה שיפוץ כשנכנס אליה. זו נזכרה ואישרה, כי נערכו שינויים גם בצנרת הדירה. על הנזילה נודע ה כשהשכנים התלוננו עליה, ולטענתה, מהרגע שהם התלוננו נתנו הם אפשרות לבעלי מקצוע להיכנס ושיתפו הם פעולה למרות שהדבר לא תואם עמם. עוד השיבה, כי הביאו הם בעלי מקצוע ופנו לחברת הביטוח מטעמם. כן טענה, כי בשנת 2015 הזמין בעלה את הקבלן שעשה את השיפוצים וזה מסר שהכל תקין ומאז לא שמעה היא מהשכן זמן רב. באשר לטענה כי היו שתי נזילות השיבה כי בפעם השנייה חברת הביטוח סידרה ואמרה שהכל תקין.

בחקירתו הנגדית העיד הנתבע 3, כי הרשה לתובעים להיכנס לדירה עוד ב- 1.8.16 או ביום 10.8.16 והרשה להם להביא מומחים ולתקן את הנזק, ואף לא נעשה שימוש באמבטיה במהלך החודש הראשון בו נרכשה הדירה, אך בשום שלב לא נדרש הוא לתקן בעצמו את הנזק. עוד הובהר לו על ידי התובעים כי ישנה תביעה נמשכת כנגד הנתבעים 1-2 וכי ככל שיאפשרו להם, יתקנו התובעים את הנזק בעצמם. כן, דרש הוא מהתובעים להשיב את הדירה לקדמותה בסיום התיקון.

14. בהתאם לנספחים שצירפו הנתבעים 1-2 לכתב הגנתם עולה, כי אכן נמסרה לתובעים חוות דעת מאת המומחה מר צבי בר און עוד ביום 17.7.15, אשר הוזמן להעריך את הנזקים בדירתם. וכי אכן זה ביקר בדירת הנתבעים. בבדיקתו מיום 2.7.15, נוכח הוא למצוא בדירת התובעים נזקי רטיבות ניכרים בתקרת חדר הרחצה סביב פיר מרכזי, וכן ריח טחב עז הנובע מהרטיבות חרף היות החדר מאוורר היטב. עוד צוין, כי התובעת 2 ציינה בפניו כי הרטיבות בחדר החצה אובחנה מזה כשבועיים, וכי בפנייתם לדירת הנתבעים 1-2 לא נחזתה דליפה כלשהי. המומחה מציין כי ביקר יחד עם התובעת 2 בדירת הנתבעים 1-2, ולא ניתן היה להבחין במקור דליפת המים, וכי היקף האיטום סביב גדת האמבט נמצא תקין. גם בתקרת הרחצה של הנתבעים לא נמצאו סימני לחות ורטיבות, כך שנשללה אפשרות שמקור המים מעל לדירת הנתבעים. יחד עם זאת, מסקנות המומחה בראון בחוות דעתו היו כי אין לו ספק כי הגורם לרטיבות בדירת התובעים נעוץ בקומה/ות שמעליה, אולם בהיעדר סימני לחות בתקרת דירת הנתבעים, מתבקשת המסקנה כי קיימת בכל זאת דליפה כלשהי הנובעת בדירת הנתבעים ושרק לאחר איתור ותיקון מקור הדליפה בדירת הנתבעים, ניתן יהיה לבצע תיקון בדירת התובעים. לפיכך, נקבע כי יש לפתוח את דופן האמבט בדירת הנתבעים 1-2 על מנת לאתר שם את מקור הדליפה. לטענתו, הדליפה אפשרית, לאור ניסיון העבר, ממחברי צנרת ניקוז האמבט.

במכתבו מיום 21.7.15 של ב"כ התובעים אל הנתבע 1, צוין כי מזה למעלה מחודש ימים החלה נזילה בתקרת חדר הרחצה וכי המדובר באירוע חוזר של נזילה קודמת שהתרחשה שנה לפני כן באותו המקום. זה מציין כי התובע 1 פנה לנתבע 1 ארבע פעמים ודרש לתקן את הנזילה אולם למרות הבטחותיו לעשות כן לא פעל כנדרש בטענה כי אין בעל מקצוע פנוי באותה עת, ולפיכך, נדרש הוא לפנות לעזרת עו"ד. כן נדרש הנתבע 1 לתקן את הנזילה במידית ולשלם את סכום הנזק שנקבע בחוות דעת המומחה בראון. במכתבו של ב"כ הנתבע 1 מיום 9.8.15 השיב, כי מרשו אינו משחק בנדמה לי, לאור האפשרות שהעלה המומחה, אך יעזור הכל הנדרש לפתרון הבעיה וישתף פעולה עם כל בעל מקצוע שידרש. מכתב זה מעיד, כי אכן כטענת התובעים, לא פעלו הנתבעים 1-2 במועד שבו נדרשו ממש לאחר ביקורו של המומחה בראון בדירתם ומתן חוות דעתו, ולא נקטו באמצעים סבירים לשם בדיקת מקור הדליפה בדירתם כדי למנוע את הנזק מבעוד מועד. אלו העדיפו להימנע מפתיחת דופן האמבט על מנת לאשש או לשלול את חוות דעת המומחה מטעם התובעים ולפתור עצמם בטענה כי יסכימו לכל שיתוף פעולה - טענה אשר נטענה בעלמא, בעוד שהיה עליהם לבדוק את דירתם שלהם בעצמם כדי לשלול את טענת התובעים לנזילה הנובעת מדירתם, ודבר זה היה יכול להיעשות על נקלה לאחר שניתנה חוות דעת המומחה בראון בחודש יולי 2015.

15. התובעת 2 הגישה במהלך חודש מרץ 2016 תביעה כנגד הנתבע 1 בבית המשפט לתביעות קטנות, שנמחקה לפי בקשתה, לנוכח תביעתה הנוכחית בבית משפט השלום וחוסר יכולת לקבל שם צו עשה, כפי שביקשה היא. במסגרת התביעה הגישה היא בקשה דחופה לסעד זמני בה עתרה למתן צו כניסה לדירת הנתבעים לשם ביצוע התיקון לאור חוסר מוכנותם וסירובם לאפשר לבעל מקצוע לפתוח את הרצפה ולבצע תיקון, ולנוכח טפטוף חזק מהתקרה שחל ביום 27.6.16. כמו כן צוין, כי ביום 30.6.16 הזמינו הם מומחה נוסף לצורך הפרכת טענת הנתבעים כי הנזילה לא נובעת מדירתם.

הנתבע 1 השיב לבקשה זו, כי ביום 9.8.15 הצהיר כי מוכן לשתף פעולה ואולם התובעת לא טרחה ליצור עמו קשר ולתאם הגעה של איש מקצוע. ביום 29.6.16 בשעה 19:00 הגיע איש מקצוע עם בעלה ללא תיאום ולא התאפשר לו לקבלם במועד זה וחלף זאת תואמה פגישה ביום 3.7.16 בשעה 11:00 אולם זה לא הופיע. בדיון שהתקיים ביום 19.9.18 בבית משפט לתביעות קטנות מסרה התובעת לפרוטוקול, כי לאחר שהנזילה חזרה, הגיע מומחה אחר והם סגרו לו את הדלת בפרצוף הנתבעים הכחישו זאת. כפי שנראה להלן, טענה זו אוששה על ידי המומחה שהגיע לדירת הנתבעים.

16. כאמור בטענות התובעים, כתב תביעתם נסמך על חוות דעתו של המומחה, ד"ר אברהם בן עזרא, מהנדס מבנים, שניתנה ביום 18.12.16, ועל סמך חוות דעתו של מר אלי כהן ממשרדו של מר בן עזרא, שהינו הנדסאי בנין ושניתנה ביום 11.7.16. כך אף העיד מר בן עזרא בחקירתו הנגדית בפניי. בחוות דעתו של מר כהן ציון, כי זה בדק את דירת התובעים ביום 6.7.16 בנוכחות הדיירים. במהלך הבדיקה, עלה הוא והתובע 1 לדירת מגורי הנתבעים 1-2 אשר שהו במקום, אולם, אלו לא אפשרו כניסה לדירת המגורים שלהם ולפיכך לא ניתן היה לבדוק את דירתם. טענה זו, שוללת טענות הנתבעים במסגרת התביעה הקטנה ובכלל, הן מבחינת המועד הנטען לביקור איש המקצוע והן מבחינת האפשרות לבדיקת הדירה במועד חלופי. מר כהן הבחין בנזילה של מים בתקרת חדר הרחצה של דירת התובעים ובכתם רטיבות מסביב לעמוד המלווה בקילופי סיד וטיח. לחוות דעתו צורפו תמונות שצולמו בדירה והמעידות על הממצאים בחדר הרחצה. מסקנותיו היו שיש לבצע חשיפת מקור מעברי הרטיבות בדירה שמעל ידי הסרת חיפויים ובדיקת איטום ברצפה ובעמוד הנמשך ועולה. במסגרת חוות דעתו של מר בן עזרא, מציין הוא כי משנתאפשר ביקור בדירה 46, דירתם של הנתבעים, נבדקה היא על ידי מר כהן ביום 20.9.16 ובמועד זה תיעד מר כהן את הרטיבות שנתגלתה ברצפת חדר האמבטיה בדירה 46. כך צוין, כי על פי דו"ח דוקה וי, שנערך בעקבות ביקור באתר ביום 15.8.16, אוששו ממצאי הדו"ח של מר כהן ונקבע כי יש בדירה 46 פגמים באיטום. ולפיכך, הומלץ כי יפורקו אריחי חרסינה וייחשפו מערכות האיטום, וככל הדרוש, יבוצע איטום תת רצפתי לדירה 46. ביום 14.12.16 ביצע מר בן עזרא בדיקה ביחד המהנדס יואל בן עזרא בדירת התובעים ונקבע כי לאחר שבוצעו העבודות בדירה 46, הליקוי בוטל ודירת התובעים יבשה וללא רטיבות.

17. מכל האמור לעיל יוצא, כי הנתבעים 1-2 הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליהם כבעלי הדירה עוד בעת שפרצה בה הנזילה ומעת שחוות דעת המומחה בראון ניתנה ביום 17.7.15, ואלו נמנעו מלפעול כפי הנחיותיו לבדיקת דירתם ופתיחת האמבט לאיתור מקור הדליפה. מחובתם כבעלי הדירה היה לעשות את כל שניתן כדי לשלול כל חשד כי אכן מקור הנזילה הינו בדירתם, ומעת שהוגשה חוות דעת המומחה מטעם התובעים לא נקפו הם אצבע כדי לשלול זאת, לא על ידי בדיקת מומחה מטעמם ולא על ידי ביצוע חשיפת האמבט לשם איתור מקור הנזילה. טענתם כי היו נכונים לשיתוף פעולה, גם אילו היתה זו נכונה, הרי שלא היתה היא מספקת, שכן נדרשה מהם פעולה אקטיבית המחויבת בנסיבות העניין לשם מניעת הנזק. אמצעים אלו היו בידיהם של הנתבעים 1-2 והיו ה סבירים בהחלט, ואף לא הצריכו משאבים גבוהים במיוחד כדי למנוע את הסיכון שנוצר והחמרתו מעצם אי עשיית דבר במשך תקופת זמן ארוכה יחסית. ניסיונם להטיל את חובתם שלהם לבדיקת דירתם על התובעים והצגתם כמי שדי היה בשיתוף פעולה מצדם, הינו ניסיון כושל שאין לשעות לו. די היה בכך שהתובעים דאגו להביא מומחה שבדק את דירתם ואת דירת הנתבעים כדי לקבוע כי אלו פעלו כראוי. יתר על כן, לא היה מקום כי התובעים ירדפו אחר הנתבעים כדי שאלו יואילו לאפשר בדיקת דירתם וחשיפת הרצפה באמבטיה, בעוד שהיה זה מוטל על הנתבעים בעצמם לעשות כל שלאל ידם כדי לבדוק את דירתם שלהם מבעוד מועד ובאמצעים האפשריים הנתונים בידם מעת שנתוודעו לנזילה בדירת התובעים, ולא להסתפק בטיעוני סרק לנכונותם לשתף פעולה עם התובעים. גם טענתם לפיה הזמינו את חברת הביטוח מטעמם לבדיקת האיטום מסביב לאמבטיה, בהתאם לנספח ה' שצורף לכתב הגנתם, אין בה די. בדיקה זו בוצעה רק ביום 25.5.16, כשנה לאחר בדיקת המומחה בראון את דירתם, עובדה המעידה כי אלו התמהמהו תקופה ארוכה ונמנעו מלפעול כנדרש. נראה, כי בהתאם לעדותה של הנתבעת 2, בדיקת חברת הביטוח התאפשרה רק לאחר שאלו ערכו ביטוח לדירה, בעוד שביטוח שכזה לא היה קיים במועד תחילת אירוע הנזילה. על כל פנים, בין אם היה ביטוח בשנת 2015 ובין אם לאו, אין זה מפחית מחובתם של הנתבעים לפעול כדי למנוע את הנזק בעת שזה נתגלה להם על ידי התובעים. משכך, המסקנה היחידה היא כי אלו התרשלו משלא נקטו מידת זהירות ולא פעלו כפי שמצופה מאדם סביר ונבון לפעול באותן הנסיבות.

יש להבהיר בהקשר זה, כי הן בהתאם להוראת סעיף 38 לפקודת הנזיקין, המתייחסת לחובת הראיה ברשלנות לגב דברים מסוכנים, והן בהתאם להוראת סעיף 41 לפקודה, המתייחסת לחובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו, ניתן לקבוע כי על הנתבעים הראיה שלא היתה לגבי המקרה  שהביא לידי הנזק התרשלות שיחובו עליה. כאמור לעיל, לא עמדו הנתבעים בנטל הבאת הראיה כי לא התרשלו עת הנזק נגרם מנזילה שמקורה בדירה בה להם שליטה מלאה עליה, ונמצא כי אלו לא נקטו זהירות סבירה כדי למנוע את הנזק שהלך והתפתח לו שעה שאלו נקטו על השמרים ולא נקפו אצבע לצורך בדיקה ראויה של מקור הנזילה, שאז היה באפשרותם לתקנה על אתר ולמנוע את התפתחות הנזק למימדים שאליו הגיע הוא כעבור כשנה מאז שהתובעים פנו אליהם בעניין.

18. בניגוד לקביעה ביחס לנתבעים 1-2, אין אותה המסקנה חלה גם על הנתבעים 3-4, אשר פעלו ושיתפו פעולה עם התובעים מלכתחילה, עת קיבלו לידיהם את החזקה בדירה מאת נתבעים 1-2, ואיפשרו לתובעים לבדוק את דירתם ותקן את הנזילה כנדרש ובהתאם לחוות דעת המומחה מטעם התובעים. על כן, אין מקום לקבוע כי אלו הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית החלה עליהם, כי אם ההיפך הוא הנכון, אלו פעלו כפי שמצופה מאדם סביר ונבון לפעול בנסיבות הענין. משאלו לא התרשלו, ונקטו באמצעים סבירים כדי לאפשר בדיקה ותיקון הנזילה לשם מניעת הנזק התקופה בה היוה הם אחראים לתחוזקת הדירה ותיקונה, הרי שלא מוטלת עליהם כל אחריות העוולת הרשלנות לנזקי התובעים. נזקים אלו החלו ונמשכו בתקופת אחזקת הנתבעים 1-2 בדירה והם האחראים לאי מניעתם, בעוד שהנתבעים 3-4 קיבלו הדירה לידיהם מבלי שידעו על כך דבר מאת הנתבעים 1-2.

גרימת נזק

19. כעת יש לבדוק האם הפרת חובת הזהירות הקונקרטית היא שגרמה לנזק. הבחינה היא של מבחן כפול: קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי הין ההתרשלות לבין הנזק. הסיבתיות העובדתית נקבעת על  פי מבחן האלמלא, דהיינו, אם הפרת חובת הזהירות מהווה גורם בלעדיו לא היה מתרחש הנזק. מסקנה זו מוסקת על בסיס הסיכוי שהנזק היה נמנע אילו היו ננקטים אמצעי מניעה סבירים גדול מהסיכוי שהנזק היה מתרחש בלאו הכי. מהשתלשלות הנסיבות והעובדות שהובאו לעיל עולה, כי אין ספק כי אילו היו הנתבעים 1-2 נוקטים אמצעי זהירות סבירים ובודקים את חדר האמבטיה כראוי, כפי שהציע המומחה בראון עוד בחודש יולי 2015, אזי היו הם מגלים את הנזילה, שהתגלתה מאוחר יותר מספטמבר 2016, והנזק היה נמנע. מכאן, כי הקשר הסיבתי העובדתי בין התרשלותם לשל הנתבעים 1-2 לבין גרימת הנזק - מתקיים.

סיבתיות משפטית נועדה לשלול את הזיקה שבין הפרת חובת הזהירות לבין גרימת הנזק משיקולים משפטיים. מבחניו של קשר סיבתי זה קבועים בסעיף 64(2) לפקודה, לפיהם לא תוטל אחריות על אדם אם אשמו של אחר שהיה הסיבה המכרעת לנזק. לצורך קביעת הסיבה המכרעת נקבעו בהלכה הפסוקה שלושה מבחנים חלופיים: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. בהתאם למבחן הצפיות, ניתן לקבוע כי הנתבעים היו צריכים לצפות, בתור דיירים סבירים, כי התרשלותם באיתור הנזק בדירתם, מניעתו ותיקונו, תגרום לנזקם של התובעים. גם בהתאם למבחן הסיכון, מתקיים הקשר הסיבתי המשפטי, שכן התוצאה המזיקה שנגרמה לתובעים, דהיינו - נזילה ורטיבות בדירתם, הינה בתחום הסיכון שיצרה התנהגותם ומחדלם של הנתבעים 1-2, אשר נמנעו מלאתר ולתקן את הנזילה שנבעה מדירתם שלהם. אף לפי מבחן השכל הישר, אין ספק כי בהתנהגותם של הנתבעים 1-2 תרמו הם בפועל להתהוות התוצאה המזיקה ולנזק לדירת התובעים. לאור זאת, ניתן לקבוע כי אף הקשר הסיבתי המשפטי מתקיים.

לאור זאת, הרי שמתקיים לו ההקשר הסיבתי שבין התרשלות הנתבעים 1-2צ לבין הנזק שנגרם לתובעים, ומכאן, שהוכחו יסודות האחריות בעוולת הרשלנות של הנתבעים 1-2 לנזקי התובעים, זאת בניגוד לחוסר אחריותם של הנתבעים 3-4. אלא שבכך אין די, ויש על התובעים להוכיח את יסוד הנזק לשם קביעת שיעור הנזק שנגרם לתובעים ושבגינו זכאים הם לפיצוי מאת הנתבעים.

שיעור הנזק

20. במסגרת הוכחת יסוד הנזק בעוולת הרשלנות, הכלל הוא כי על התובע להוכיח, בשלב הראשון, את היקפו של הנזק שנגרם לו - זוהי שאלה של תיחום הנזק, אשר במסגרתה מאתרים את הנזקים שנגרמו על ידי ההתרשלות תוך ייחוד אותם נזקים שבגינם מוטלת אחריות ברשלנות. ובשלב השני, את שיעור הפיצויים לו הוא זכאי בגין הנזק שנגרם לו - זוהי שאלה של כימות ושומה, אשר במסגרתה יש לתרגם את הנזק לסכומי כסף שיש בהם כדי לפצות את הניזוק (ראו: ע"א 153/04 חיותה רובינוביץ נ' יוסף רוזנבוים, עמ' 21, נבו 2006).

21. חוות דעת המומחה מטעם התובעים, מר אברהם בן עזרא, כללה תיאור של היקפו ומידתו של הנזק שנגרם לדירת התובעים וכן לדירת הנתבעים, לרבות פירוק אריחי רצפה וקיר, פירוק וסילוק אמבט, פירוק והרכבה של כיור, איטום קירות, ריצוף וחיפוי בדירה 46, וכן, הסרת כתמי עובש, טיח וצביעה בדירה 42, וכמפורט בעמודים 8-9 לחוות דעתו של המומחה. וזהו היקפו ומידתו המוכחת של הנזק שנגרם לתובעים. באשר לשיעור הפיצוי לו זכאים התובעים, הרי שחוות דעת המומחה מפרטת את סכומי הפיצוי לכל אחד ממרכיבי הנזק ובסך כולל של 42,297 ₪. התובעים אף תמכו את הנזק שנגרם להם בקבלות תומכות בהתאם לתשלומים שהוצאו בפועל ובסך כולל של 45,703 ₪. לעומת התובעים, לא הגישו הנתבעים כל חוות דעת סותרת מטעמם. חקירתו הנגדית של מומחה התובעים לא סתרה את האמור בחוות דעתו. זה הסביר כי הנזילה גרמה להחלדה לשל האמבטיה והצריכה החלפתה. התובע 1 אף העיד כי הנתבעים 3-4 דרשו שיחליף להם את האמבטיה החלודה וההרוסה והוא נאלץ לעשות כן כדי להחזיר את המצב לקדמותו. אלא שבהמשך התברר כי לא הוחלפה האמבטיה ובמקומה התקינו התובעים לנתבעים 3-4 מקלחון בדירתם, לפי בקשתם של האחרונים. על כן, לא נכללה קבלה על האמבטיה על סך 2100 ₪, וכפי ששולם בפועל. על כן מצאתי לקבל את שיעור הפיצויים הנתבע.

22. באשר לבקשה מטעם התובעים בדבר נזקים לא ממוניים בסך של 30,000 ₪ בגין אי נוחות והעדר הנאה משימוש בדירתם במשך שנתיים, הרי שבהתאם להלכה הפסוקה, פיצויים בגין עוגמת נפש, אי נוחות והעדר הנאה, דהיינו, פיצוי בגין נזק לא ממוני, נתונה לשיקול דעת בית המשפט, ואין צורך בהבאת ראיות לגביו. הגישה השיפוטית להענקת פיצויים על נזק לא ממוני ננקטת על דרך הצמצום וההגבלה ושמורה למקרים מיוחדים (ראו: ע"א 8588/06 דוד דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ, עמ' 18, פורסם בנבו, 11.11.2010). במקרה דנן, אינני רואה טעם ממשי לחייב את הנתבעים בפיצוי נוסף בגין לא ממוני, המתווסף על הפיצוי בגין הנזק הממוני שנגרם בפועל. מדובר בנזקי רטיבות שאמנם באופן רגיל לא יצרו נעימות יתר או נוחות רבה לתובעים, והגם שאלו לא פעלו כנדרש לשם איתור הנזילה ותיקונה מבעוד מועד, לא נמצא כי היתה זו חריגה במיוחד או בלתי נסבלת בצורה פוגענית ומעליבה במיוחד. לפיכך, הנני דוחה מרכיב זה של הפיצוי הנתבע על ידי התובעים.

23. יצוין ויודגש, כי משהתביעה הוגשה לתיק שהנתבעים 1-2 היו בעלי הדירה והמחזיקים בה וזו טרם הועברה לנתבעים 3-4, ולנוכח העובדה כי לא נסתרה טענת הנתבעים 3-4 כי הנתבעים 1-2 לא יידעו אותם בדבר התביעה והנזילה ואף הנתבע 1 הצהיר בחוזה המכר כי לא ידוע לו על פגמים נסתרים כלשהם בדירה, בעוד שלא היו כך פני הדברים באותה עת, הרי שאין כל מקום לחייב את הנתבעים 3-4 לשאת בתיקון עלויות התיקון של דירתם ואף לא היה מקום לצירופם לתיק.

סוף דבר

24. לאור האמור לעיל, יוצא כי דין התביעה להתקבל ביחס לנתבעים 1-2, ולהידחות ביחס לנתבעים 3-4.

25. לפיכך, הנני מחייב את הנתבעים 1-2 לפצות את התובעים בסך של 42,297 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.7.16 ועד לתשלום בפועל, בשכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪, ובאגרת בית משפט במלואה.

התובעים ישאו בשכ"ט ב"כ הנתבעים 3-4 בסך של 5000 ₪. המזכירות תשיב לנתבעים 1-2 את האגרה בגין הגשת ההודעה לצד שלישי כפי ששולמה.

זכות ערעור לבית משפט המחוזי בתוך 45 ימים.

ניתן היום, ל' תשרי תשע"ט, 09 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.

אריה ביטון, שופט