ע"א 84/67 ליאטו פירוז נ' הבונה חברה קבלנית בע"מ
ערעור אזרחי מס' 84/67
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים [12.7.67, 22.8.67]
לפני מ"מ הנשיא (זילברג), והשופטים הלוי, י' כהן
ליאטו פירוז
נגד
"הבונה" חברה קבלנית בע"מ
א' בר-שלום - בשם המערער;
ב' יקותיאל - בשם המשיבה
פסק-דין
השופט י' כהן: לאחר שמיעת טענות באי-כוח בעלי הדין, הודענו שאנו דוחים את הערעור. להלן נימוקינו לכך.
2. המערער תבע בבית-המשפט המחוזי, תל אביב יפו, פיצויים, עקב תאונת עבודה שאירעה ביום 10.10.55, בעת עבודת המערער כפועל בנין אצל המשיבה (הנתבעת).
השופט המלומד, שישב בדין, שמע בשלב ראשון ראיות וטענות בענין האחריות בלבד ומכיון שהגיע לכלל דעה, שאין המשיבה אחראית לנזק שנגרם למערער, דחה את התביעה. מכאן הערעור.
3. אין חולקין על כך, שהמערער בעת קרות התאונה הוביל מריצה עם בטון, על מדרכת-מעבר מעץ (להלן - המדרכה), שלמדרכה לא היה מעקה וגם לא לוחות רגליים והמערער נפל ממנה יחד עם המריצה. הקצה האחד של המדרכה היה מונח על הקרקע והקצה השני על תקרת מרתף, שיצקו אותה באותו הזמן. לאורך אותה תקרה היתה חפירה, שעמקה היה אז כ-1.80 מטר מתחת פני הקרקע, והמדרכה עברה סמוך לקיר מרתף מעל אותה החפירה. רוחב החפירה היה כמטר עד 1.20 מטר (עדות ימין, ע' 53; עדות קראוס, ע' 161). השופט המלומד קבע שתקרת המרתף היתה בגובה של כמטר עד 1.20 מטר מעל פני הקרקע, ועל כן באותו המקום שבו עברה המדרכה מעל החפירה. היה מרחק של כ-2.80 מטר - 3 מטרים בין המדרכה ובין תחתית החפירה.
המחלוקת העיקרית בין בעלי הדין בבית-משפט קמא היתה ביחס לשאלה, אם נפל המערער לתוך החפירה. כפי שהוא גרס, או אם נפל על הקרקע, כפי שגורסת המשיבה, בענין זה פסק השופט המלומד לטובת המשיבה וקבע, שהמערער לא נפל לתוך החפירה, אלא נפל מהמדרכה על הקרקע, במקום שבו לא היתה החפירה. בא-כוח המערער ניסה לתקוף ממצא זה, אך זהו ממצא עובדתי, שבו בית-המשפט לערעורים איננו בדרך כלל מתערב, והוא מבוסס היטב על חומר הראיות שהיה כפני השופט המלומד.
אורך המדרכה היה 12-10 מטר. השופט המלומד לא קבע באיזה מקום נפל המערער מהמדרכה, אך הואיל והגובה המכסימלי של המדרכה מעל פני הקרקע היה כמטר עד 1.20 מטר, ומכיון שהמערער לא נפל לתוך חפירה, אלא לפני שהגיע אליה, קבע השופט שגובה הנפילה היה לכל היותר מטר אחד. כאן יש לציין שבתביעת המערער למוסד לביטוח לאומי (מוצג נ/3), אישר המערער בחתימתו שנפל מגובה של 60 ס"מ. בא-כוח המשיבה הפנה את תשומת לבנו לדברי עדי התובע משה רוימי (בע' 18) וצבי ימין (בע' 49), מהם עולה שהמערער נפל במחצית הדרך, היינו במקום שבו גובה המדרכה מעל פני הקרקע לא עלה על 60 ס"מ. אם נצרף לדברי שני עדים אלה, את הודאת המערער במוצג נ/3 הנ"ל, ניתן לקבוע שהמערער נפל מגובה של 60 ס"מ בלבד, ושבמקום נפילתו היה מרוחק כ-5 מטרים מהתחלת החפירה.
4. המערער השתית את תביעתו על שתי עילות: אחת - הפרת חובה שבחוק והשניה - רשלנות. אין חולק על כך, שהמשיבה הפרה חובה שבחוק לפי סעיף 28 (2) לפקודת הבטיחות בעבודה, ולפי תקנה 10 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) תשט"ו-1955. בסעיף 28 (2) לפקודת הנ"ל נאמר שאם אדם צריך "לעבוד במקום, שממנו הוא עלול ליפול כדי מרחק נפילה העולה על שני מטרים... יותקנו שם... אמצעים שיערבו לבטיחותו, אם מתוך גידור או באופן אחר". בתקנה 10 הנ"ל נאמר שמדרכת מעבר, שממנה "עלול אדם ליפול לעומק העולה על שני מטרים", תהיה גדורה במעקה שימנע בעד נפילת אדם, ובלוחות רגליים, שימנעו בעד נפילת חמרים או ציוד, מכיון שהמדרכה הנ"ל עברה, במקום מסויים. מעל לחפירה, ובאותו מקום מרחק הנפילה היה יותר משני מטרים, היתה במקרה דנא חובת גידור. על אף העובדה, שחובה זו הופרה על-ידי המשיבה, לא יצרה הפרה זו עילת תביעה למערער. המשיבה חייבת היתה לגדר רק את אותו חלק מהמדרכה, שממנו יכול היה העובד ליפול לעומק של יותר משני מטרים. היינו את המקום שמעל לחפירה וגם סמוך לו, אך אין אנו מסכימים עם בא-כוח המערער, שהמשיבה היתה חייבת לגדר את כל המדרכה. אם נקח לדוגמה מדרכת מעבר, שארכה 50 מטר ושבכל ארכה מרחק הנפילה הוא פחות משני מטרים, ורק במטר האחרון מארכה מרחק הנפילה הוא יותר משני מטרים, אין להעלות על הדעת שכוונת המחוקק היתה. שאותה מדרכה תגודר כולה, בגלל אותו המטר האחד. נראה לנו, שבמקרה כגון זה יוצא המעביד ידי חובתו לפי סעיף 28 (2) הנ"ל והתקנה 10 הנ"ל, אם הוא מגדר את אותם המקומות בלבד, שמהם עלול העובד ליפול לעומק של יותר משני מטרים.
במקרה דנא נפל המערער במקום. שהיה מרוחק כחמשה מטרים מהתחלת החפירה, ולדעתנו לא היתה חייבת המשיבה לגדר קטע זה של המדרכה.
בא-כוח המערער טען שלו היתה המשיבה מקיימת את חובת התקנת המעקה, יש להניח שהיתה מתקינה מעקה לאורך כל המדרכה, כי זהו אמצעי בטיחות זול ופשוט, ועל כך נוצר קשר סיבתי בין הפרת החובה ובין התאונה. אין ממש בטענה זו. אף אם נניח שבפועל לא היתה המשיבה מסתפקת בהתקנת המעקה בקטע האחרון של המדרכה, אלא היתה עושה מעקה לכל אורך המדרכה, את בכך כדי לשנות את העובדה, שהיא לא היתה חייבת לעשות כן, ועל כן אין קשר בין הפרת חובה שבחוק ובין התאונה.
5. נעבור לעילת הרשלנות. בא-כוח המערער טוען, שבנסיבות המקרה לפנינו, היתה המשיבה חייבת לקבוע מעקה או לפחות לוחות רגליים גם באותם חלקי המדרכה, שהיו בגובה נמוך משני מטרים מעל פני הקרקע, כי המערער הוביל על המדרכה מריצה כבדה עם בטון, והיתה קיימת סכנה של התחלקות או מעידה, שמעביד סביר חייב למנוע אותה מהעובד.
לפני שנדון בטענה זו לגופו של ענין עלינו לעמוד על טענת המשיבה, שכאשר קבע המחוקק נורמה של זהירות, והיא הדרישה לאמצעי בטיחות רק כשצפויה סכנת נפילה מגובה של למעלה משני מטרים, אין לדרוש מהמעביד, שיעשה יותר ממצוות המחוקק.
סמוכין לטענתו זו מוצא בא-כוח המשיבה ב- HALSBURY-SIMONDS דיני אנגליה, כרך 17, ע' 9, סימן 9.
עיון באסמכתה זו איננו תומך בטענת בא-כוח המשיבה. בקטע הנ"ל ב-HALSBURY נאמר אמנם ברישה, שאם תקנות בטיחות קויימו, ייתכן שיהיה זה בלתי אפשרי לטעון שהיתה רשלנות, אך דברים אלה אינם מתייחסים לעובדות המקרה שבפנינו, כי לא מדובר כאן על מקרה שבו מילא המעביד אחרי הוראות תקנות הבטיחות ולמרות זה אירעה תאונה. בהמשך לאותו הקטע הודגש, שהוראות תקנות בטיחות, אשר מפנות את תשומת הלב לסכנה, יכולות לחייב את המעביד לפי המשפט המקובל, שלא לחשוף את העובד לסיכון מיותר מאותו מקור של סכנה, ואם המעביד יודע על הסיכון, יכול לחזות מראש אח הסכנה לעובדיו, ואינו נוקט אמצעי זהירות סבירים לבטחונם, תוטל עליו אחריות ברשלנות על-אף העדר הפרת חובה שבחוק.
כללים אלה נקבעו בפסק-הדין בענין
FRANKLIN V. GRAMOPHONE CO., LTD. (1948), 1 ALL E.R. 353, 360, 361 [1]
בא-כוח המערער הפנה את תשומת לבנו לפסקי-הדין בענין
CHIPCHASE V. BRITISH TITAN PRODUCTS CO., LTD.; (1956), [2]
SMITH V. NATIONAL COAL BOARD: (1967), 2 ALL E.R. 593, 596, 598, [3]
שבהם אושרה מחדש ההלכה הנ"ל. (ראה גם FRIDMAN, THE MODERN LAW OF EMPLOYMENT, P. 195)
דעתנו על-כן היא, שהעובדה שהמחוקק הטיל חובת התקנת מעקה רק כאשר קיימת סכנת נפילה מגובה של יותר משני מטרים, לא פטרה את המעביד מחובתו לפי דיני הרשלנות לדאוג לבטחון עובדיו, על-ידי התקנת מעקה או אמצעי בטיחות סבירים, כאשר צפויה לעובד סכנת נפילה מגובה של שני מטרים או פחות ממנו.
לגופו של ענין סבורים אנו, שלא הוכח שהמשיבה התרשלה. בפני השופט המלומד העידו שלושה מומחים בעניני בטיחות, שניים מטעם המערער (הוף וקרישר) ואחד מטעם המשיבה (וינקלר), אף אחד משלושה אלה לא אמר, שיש צורך להתקין מעקה או לוחות רגליים למדרכה. כמקום שבו גובהה מעל פני הקרקע הוא 60 ס"מ בלבד. לא היתה ענה ולא הוכח שרוחב המדרכה לא היה מספיק. לא היו ראיות, שהיה סיכון מיוחד של נפילה בהובלת מריצת בטון על מדרכה זו, פרט לסיכון רגיל של נפילה שבו נתון כל עובד בנין בעת עבודתו.
6. דעתנו על כן היא, שצדק השופט המלומד עת דחה את התביעה ועל כן דחינו את הערעור. הוצאות הערעור בסכום כולל של 500 ל"י.
הנימוקים ניתנו היום, ט"ז באב תשכ"ז (22.8.1967).