הגבהה אסורה ביציאה למרפסת
ההגבהה המבוצעת במעבר מהסלון או מהחדר אל המרפסת, היא מנוגדת לתקנות, ולעתים גם לתוכנית המכר או לתוכנית היתר הבניה ומהווה מכשול.
יש סיבות לרוב לבצע הגבהה המהווה מכשול בטיחותי במעבר מחדר בדירה אל המרפסת. הסיבה הכי פופולארית היא, הצורך בתשתית בידוד בשטח המרפסת, והתשתית הכי זולה מצריכה עובי לא מבוטל לעומת פתרונות בידוד מתקדמות. כך יוצא, שבהסתמך על פרשנויות שגויות ועל הטעיה או טעות, מתבצעות בעשרות אלפי דירות מגורים בבניינים גבוהים, הגבהות של קורה או חגורת בטון עם או בלי ברזל, המהוות מכשול בטיחותי במעבר למרפסת ואי נוחות בהעברת עגלת תה, עגלת ילדים או כיסא גלגלים אל המרפסת.
תקנות התכנון והבניה
על פי התוספת השנייה של תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל – 1970, תקנה 3.2.1.5 (א) (3), נקבע:
בדלת יציאה למרפסת לא מקורה לא יעלה הפרש הגבהים על 60 מ"מ.
אם כך לגבי מרפסת בלתי מקורה, וודאי שכך צריך גם לגבי מרפסת מקורה. אגב, מרפסת מקורה הפתוחה הצדדים לאוויר חוץ אשר אינה סגורה בתריסים ולא מיועדת להיסגר בתריסים – כמוה כמרפסת בלתי מקורה; שיפועי ניקוז נדרשים ברצפה לאור פתיחותה לגשם, המלווה ברוחות ויורד בזווית אל פנים המרפסת.
בהמשך, בתקנה 3.2.1.5 (ג) (1), נאמר:
על דירת מגורים צמודת קרקע יחול פרט 3.8.4.5.
לאמור, כשהדירה לא צמודת קרקע, לא נדרשים לסעיף 3.8.4.5 המתיר מדרגה במפתן הדלת בגובה עד 200 מ"מ. [מדרגה – ולא סף, אלא שבמסגרת זו לא תהיה התייחסות להבדל בין מדרגה לסף, שכן המסגרת מצטמצמת למרפסות בקומות א' ומעלה ולא בקומת קרקע, לגביה בלבד חלה תקנה 3.8.4.5).
תקנים
הדיון בתקנים מיותר במקרה זה בו יש תקנות הקובעות את התכנון. בתקנים החלים על ריצוף טראצו או על ריצוף קרמיקה או אחר, מאמצים את השרטוט המופיע בתקן 1752.1 החל על איטום ומאפשר הגבהה במעבר, אלא שהגבהה זו היא כלי בידי המתכנן, ליישום היכן שמתאים ומותר, ועל כך חלות התקנות הבאות להגביל ולהבהיר סוגיה זו.
הפסיקה
ת"א 27671/97 שכטר ואח' נ' שיכון ופיתוח בע"מ, בית משפט השלום בתל אביב, שופטת: יהודית שבח, פורסם ב"פדאור".
להלן ציטוט רלוונטי:
בבתים מסוימים מצאתי לנכון להוסיף על הפיצוי שננקב על ידי המומחה גם פיצוי בגין ראשי נזק נוספים כגון: במקרה של סף מוגבה, וזאת במקום בו נחה דעתי כי מדובר באי נוחות מתמדת ואולי אף במכשול.
ת"א 17538/95 אוחיון קלוד וחיים נ' מורן חברה לבניין בע"מ, בית משפט השלום בחיפה, שופטת: אריקה פריאל.
להלן ציטוט רלוונטי:
הבדלי גובה ביציאה אל המרפסת – לדעת המומחה המדובר בפגם תכנוני המצדיק פיצוי או ביצוע תיקון בעלות של 4500 ₪. הנתבעת טוענת כי הליקוי, אם קיים, נוא פרי תכנון משרד הבינוי והשיכון ועל כן אין לחייבה לתקנו. התובעים רכשו את הדירה מהנתבעת, לכן החובה לבנותה כהלכה מוטלת עליה ואם בנתה לפי תכנון מזמין העבודה רשאית הייתה לתבוע אותו [במסגרת הודעה לצד שלישי או בהליך נפרד] ולהיפרע ממנו. אין בכך כדי לפטור אותה מחיוביה כלפי רוכש הדירה.
ע"א 3276/05 וד נזרי נ' אוניל בניה בע"מ, בית המשפט המחוזי בתל אביב, שופטות: אסתר קובו, מיכל רובינשטיין ושולמית דותן, פורסם ב"פדאור".
להלן תיאור פסיקת בית משפט השלום בסוגיה, מתוך פסק הדין שבערעור:
סף מעבר מוגבה –
ליקוי נטען זה מתייחס לקיומו של סף מוגבה, בגובה כ- 20 ס"מ, ביציאה מחדר המגורים לגג המרוצף. בהקשר זה בחן בית המשפט קמא את חוות דעת המומחה מטעמו, שקבע כי זהו "מצב בלתי מקובל ולא רצוי המהווה מכשול וסכנה וזאת בצד היתרון הנובע ממנו בשיפור האיטום". כמו כן, הפנה בית המשפט קמא לעדותו של אדר' זרובבל מטעם המשיבה 1, לפיה טען שתכנן סף נמוך יותר, ובמסגרתה אף הודה כי הסף שנבנה "לא נראה סביר זה נראה גבוה מידי וזה גם רחב מידי." בהסתמך על עדויות אלה מצא בית המשפט קמא כי מדובר באי התאמה, כי הבניה בניגוד לתכנון אף עולה כדי רשלנות, וכי יש לתקן את המפגע הבטיחותי. בקביעה לפיה יש לתקן את הסף דחה בית המשפט את עמדת המומחה מטעמו, שסבר כי בסופו של דבר עדיף להשאיר את הסף כפי שהוא.
באשר לגובה הפיצוי, קיבל בית המשפט קמא את אומדן המומחה מטעם המערערים, בהעדר נתון אחר לסתור.
בהמשך פסק הדין, בית המשפט שבערעור קבע את דעתו בסוגיה זו כדלקמן:
המערערת שכנגד סבורה כי בית המשפט קמא צריך היה לאמץ את חוות דעתו של מומחה מטעמו, להפחית את סכום הפיצוי בגין הריצוף ב – 585 ש"ח, ולא לזכות את המערערים בפיצוי בגין הסף המוגבה ודלת היציאה למרפסת. בהמשך לכך, טוענת המערערת שכנגד כי ממילא אין מקום לזכות את המערערים בפיצוי בגין נזק לא ממוני.
אמנם, ראוי לעודד מנגנון זה של מינוי מומחה מטעם בית המשפט, המאפשר לשופט להיעזר בבעל מקצוע אובייקטיבי נעדר נגיעה לענין הנדון ולבעלי הדין (ע"א 680/87 המגן חברה לביטוח נ' אליהו, פ"ד מו (4) 154, 160). ברם, אין על בית המשפט חובה להישען על עדות המומחה דווקא, ובסופו של דבר בית המשפט הוא המכריע גם בעניין שבמומחיות. חוות דעת מומחה דינה כדין כל ראיה הנתונה להערכה ולביקורת של בית המשפט, ואין בית המשפט חייב לקבלה על כל מרכיביה (ע"א 136/92 ביניש-עדיאל נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז (5) 114, 128; ד"נ 20/85 בחרי נ' פדלון, פ"ד לט (4) 463).
בפסק דינו, נימק בית המשפט קמא מדוע בחר שלא לקבל את חוות דעתו של המומחה מטעמו בנקודות אלה. כך, בדחותו את דרישת המשיבות להפחית את הפיצוי ב-585 ש"ח, התייחס בית המשפט להתנהלות הצדדים. ברי כי הדבר אינו מענייניו של המומחה, אולם בית המשפט רשאי להביא שיקול מעין זה בחשבון. כמו כן, קביעת בית המשפט קמא שיש לתקן את הסף המוגבה אמנם ניתנה בניגוד להמלצת המומחה מטעמו, אולם אין לומר שהיא ניתנה בחלל הריק. המומחה מטעם בית המשפט הגדיר את הסף המוגבה "כמצב בלתי מקובל ולא רצוי המהווה מכשול וסכנה", ואדר' זרובבל מטעם המשיבה 1 הודה כי תכנן סף שמידותיו קטנות יותר, וכי המידות הנוכחיות בלתי סבירות. בנסיבות אלה אין יסוד להתערב במסקנת בית המשפט קמא, לפיה החריגה מהתכנון מהווה רשלנות שעל המשיבות לשאת בעלויות תיקונו, וכן אין הצדקה להתערב בסכום הפיצוי שנפסק.
