האמת חזקה מבית משפט
פסק דין, חלוט ככל שיהיה, אינו עולה על האמת.
משל הדיוט אומר: שגיאות של רופאים - נקברות, ושל שופטים - נגנזות, אבל שגיאות של אדריכלים ובנאים - עומדות לעד.
כך הקדים צבי א' טל, שופט בית המשפט העליון (בדימוס), בהקדמתו לספר "ביקורת איכות בבנייה" (מאת ד"ר אברהם בן עזרא ושלמה ספקטור, 1999 ש"י הוצאה לאור).
אף שדבריו באים להמחיש את החומרה של בנייה לקויה, יש בהם גם כדי להמחיש את ההבדל בין האמת המשפטית אותה בוחר השופט היושב בדין מבין כל האמיתות המובאות לפניו, לבין האמת הפשוטה; הרי פסק דין שגוי - נגנז, אך הליקויים שבבניין נותרים כנגע צרעת וכעדות לשגיאותיו של השופט.
כדוגמה ראשונה, נבחן את פסק הדין של בית המשפט המחוזי בת"א 26999-06-11 נציגות הדיירים נ' שרביב - פסק דין שעסק בעיקרו בחיפוי החוץ של הבניין - חיפוי אבן בשיטת ברנוביץ'. בתיק זה, כשל בית המשפט יותר מפעם אחת בניתוח הממצאים שלפניו, ולהלן ביאור הדברים. לא למותר לציין כי הערעור על פסק דין זה נדחה, ולפיכך הביקורת כפולה ומכופלת, והיא מוטחת גם כלפי בית המשפט העליון.
ראשית שגה בית המשפט בעניין חלות התקנים על החיפוי הנדון, ובהשלכות של קביעותיו. בית המשפט קבע בסעיף 64 לפסק הדין כי אין תקן לשיטת ברנוביץ' במועד הרלוונטי, ולהלן ציטוט:
המסקנה היא, וכך אני קובע, שבמועד הרלוונטי לענייננו, לא היה תקן לחיפוי אבן על קירות בשיטת שבה בוצע החיפוי.
לא למותר לציין כי ת"י 2378.1 משנת 2003 חל על הבניין, דבר שאינו שנוי במחלוקת, ואף בית המשפט התייחס אליו בסעיף 66 לפסק הדין.
לאחר שבית המשפט קבע שת"י 2378.2 לא רלוונטי לחיפוי בשיטת ברנוביץ' (שבוצע לפני כניסתו לתוקף של ת"י 2378.5), היה עליו לבחון את החיפוי ביחס למפמ"כ 378, שם נדרשו ווים בקוטר 4 מ"מ לכל אבן, ואילו בפועל הווים הם בקוטר 3.5 מ"מ בלבד. לא רק זאת, גם עובי האבן כפי שנדרש במפמ"כ 378, בהוראה ישירה מת"י 2378.2, הוא 3 ס"מ, ולא 2 ס"מ כפי שבוצע בפועל. זאת ועוד, אותרו גם אי התאמות לת"י 2378.1 אשר אין חולק כי הוא תקף, כמוסבר לעיל.
לאמור, בחינת החיפוי ביחס לשיטת הקיבוע הרטוב - ת"י 2378.2 - היא בעצם בחינת החיפוי באמות מידה מקילות, וזאת בהתאם לכך שהחישוב הסטטי של החיפוי בוצע על פי ת"י 2378.2. לאחר שבית המשפט דחה את חלות ת"י 2378.2, היה עליו להיצמד לת"י 2378.1, שבו נכתב במפורש שעובי האבן יהיה לפי מפמ"כ 378, ובמפמ"כ 378 נכתב במפורש שהאבן תהיה בעובי 3 ס"מ ושהווים יהיו בקוטר 4 מ"מ; ולפיכך היה עליו לקבוע שיש להחליף את החיפוי כולו, בשלמותו, כיוון שאינו עומד בדרישות.
אם לא די בכך, הרי שבית המשפט פסק באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי הפגם בחיפוי הוא כתמי חלודה בחלק קטן מאוד מהאבנים, ובגין פגם קטן שכזה - אין הצדקה להחליף את החיפוי כולו. להלן ציטוט מסעיף 68:
עם זאת, אין חולק שעל חלק קטן מאריחי החיפוי בבניין נתגלו כתמים שחורים. על פי חוות דעת מר בן עזרא, הופעת אותם כתמים שחורים מעידה על כך שהעוגנים מחלידים, כפי שעולה גם מבדיקת מכון התקנים... לפיה מצב ווי החיבור הוא כשה ש"אובחנו סימני קורוזיה...
ובהמשך, בסעיף 69:
השאלה מהן ההשלכות שיש לקורוזיה בחלק מהעוגנים בחלק קטן מאוד, כ-0.5% פרומיל מאבני החיפוי... אין בחומר הראיות בפני ראיה מספיקה לכך שקורוזיה בחלק קטן מהעוגנים עשויה להביא להינתקות האבן מהקיר ונפילתה...
דברים אלה נאמרו על בסיס מומחה הנתבעת, שבחוות דעתו כתב כך:
כאשר מתקינים אלפי או עשרות אלפי ווים על פני חיפויי הקיר של מבנה גדול שכזה, תיתכן תקלה, ומספר ווים יימצאו שאינם באיכות הנדרשת. המזל הוא שבטבע אין חוכמות, ו-וו שאינו באיכות הנדרשת, והוא וו מחליד, מייד ניתן יהיה לראות אותו על פני חיפוי האבן...
המונח 'חצי פרומיל' הוטבע על ידי מומחה הנתבעת בחוות דעתו, מתוך מטרה לנסות ולצמצם את היקף הליקוי על ידי שימוש ב'מטבע לשון', תוך כדי הטעיה. שטחה של מעטפת הבניין הוא 10,000 מ"ר ולפיכך יש בה כ- 55,500 אבני חיפוי בגודל 30*60 סמ"ר, וסה"כ כ- 220,000 ווים. 110 ווים מחלידים, שהם - חצי הפרומיל המדובר, תוקנו על ידי הנתבעת לפני הגשת התביעה, ואילו למועד פסק הדין נספרו, בסיור משותף לצדדים, 350 כתמים חדשים בבניין.
לאמור, בית המשפט שגה כאשר קבע שיש בבניין רק 'חצי פרומיל' של ווים חלודים - הן משום שלמועד פסק הדין היו שני פרומיל, והן משום שהוכח על ידי כך שהתהליך הקורוזיבי שמתרחש בווי העיגון - טרם הסתיים.
האמת יצאה לאור רק בעת יישום פסק הדין. בתאריך 05/04/2016 נערכה חוות דעת של המהנדס יוחנן ג'רבי מטעם הדיירים לספירת הכתמים השחורים בבניין, ובחוות דעתו נספרו 2,700 כתמים שחורים חדשים (חוות דעתו של המהנדס יוחנן ג'רבי שמונה על ידי הדיירים על פי מתווה שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי). הנתבעת עמלה חודשים רבים על תיקון הפגמים, ביקשה וקיבלה אורכות, ולבסוף גם שילמה קנס כספי על האיחור בביצוע העבודות.
מדובר בתיעוד אשר מוכיח מעל לכל ספק כי לא מדובר בפגם זניח, לא בפגם קטן ולא בפגם שניתן לעבור עליו לסדר היום - לא מדובר בחצי פרומיל אלא באלפי ווים חלודים, בפגם אסתטי בולט בחזיתות הבניין ובפגם שיש בו בכדי לגרום לנשירת אבנים. הפגם העיקרי אינו בחיפוי - אותו ניתן לתקן, כי אם בעיוות המציאות בחוות דעת מטעם מומחי הנתבעת, ובקריאה לא נכונה של הראיות מצידו של בית המשפט, וכפי שאמר המהנדס גיל בחוות דעתו "בטבע אין חוכמות"... אבל מסתבר שבבית המשפט, דווקא יש חוכמות...
לסיכום דוגמה זו, הרי שבית המשפט הלך שולל אחרי חוות דעת שגויות, ופסק הדין הוכח כשגוי, גם בהיבט המשפטי, גם בהיבט ההנדסי ובעיקר - בהיבט העובדתי.
דוגמה נוספת של עיוות הדברים בפסק דין - ניתן לראות בע"א 19813-05-15 אלי קצב נ' שרביב - פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה, שופט: יצחק כהן (סגן נשיא), פס"ד מיום 24/09/2015.
חוות דעתו של המהנדס יואל בן עזרא (כותב שורות אלה) מטעם התובעים הוגשה לבית המשפט ובה 40 תמונות של אריחים עם פגיעות במקצועות - תמונות שהן רק מדגם מכלל הליקויים באריחי הריצוף, והתיקון אשר נדרש למקרה זה הוא החלפת האריחים בעלות של 30,000 ₪.
בית המשפט השלום דחה את טענות התובעים תוך הטחת ביקורת שגויה על המומחה מטעמם, ועל כך הוגש הערעור, שאף הוא נדחה. קצרה היריעה מלהרחיב לגבי מלוא השגיאות בפסק הדין, אך יש מקום לדון בשני נושאים עיקריים אלה:
בעניין הריצוף, קבע בית המשפט המחוזי כך (סעיף 10 לפסק הדין):
המומחה בן עזרא קבע, כי ליקויי הריצוף פזורים בכל הדירה ודרוש להחליף את כל הריצוף בעלות של 30,000 ₪... לעומת זאת, מר לופו מצא מספר אריחים עם פגיעות מזעריות. מר לופו קבע בחוות דעתו כי ניתן להחליף את האריחים "הפגומים" (המרכאות במקור) ממלאי האריחים שנותר בידי המערערים, אך להשקפתו, "חבל לבזבז" אריחים אלה בשל פגיעות מזעריות, ועדיף לשמור אותם...
למרבה הצער, האמת היא אחרת. המהנדס לופו קבע בחוות דעתו כי יש פגמים רבים באריחי הריצוף בכל הדירה, ולהלן ציטוט מתוך עמ' 8 לחוות דעתו מיום 08/08/2012:
התובעים סימנו בצבע את הפגמים באריחים. גם ללא הסימון ניתן לאבחן בפגמים הרבים שקיימים בכל הדירה, אך רובם בסלון... האריחים הפגועים נראים לעין (בעין מקצועית) גם מגובה אדם, וללא תאורה מיוחדת... הפגמים במקצועות האריחים ובמיוחד בכמות כזאת הינם תוצאה של ניקוי לא זהיר של המישקים לצורך ביצוע הרובה, או לחילופין לחידושה... בכל מקרה, החלפת האריחים בכל הדירה אינה מציאותית.
לאור הפער הגדול בין מה שכתב לופו בחוות דעתו, ובין מה שבית המשפט כתב בשמו של מר לופו - יש חשש, שמא בית המשפט לא קרא כלל את חוות דעתו של מר לופו, בטרם כתיבת פסק הדין; כל אפשרות אחרת - חמורה יותר.
ובענין נוסף באותו פסק דין - בסעיף 9 לפסק הדין, קבע בית המשפט המחוזי כך:
הוא נתפס לעניינים שונים אשר לא היה ראוי להיתפס בהם, והוא מציין כליקויים גם אלמנטים אשר נבנו על ידי המשיבה לפי התכניות אשר הוצגו למערערים בעת כריתת חוזה הרכישה עם המשיבה, כמו למשל מידות חדר השירות, מיקום הדירה ביחס לבניין השכן, כיוון פתית דלת הממ"ד והמרווח בין דלת חדר האורחים והמעקה. נראה אפוא שלא בכדי קביעת בית משפט קמא, שחוות דעתו של מר בן עזרא לוקה במגמתיות...
מדובר בביקורת שלילית ביותר, אך לא נכונה, של בית המשפט המחוזי. 'אי התאמה' לפי חוק המכר (דירות) היא כל ליקוי שמקורו, בין היתר, בתכנון. כלומר, עצם העובדה שהליקוי כלול בתכנית המכר, כחלק מתכנון הבניין, אין בה בכדי לשלול קיומו של ליקוי. יתרה מזו - גם ליקוי שנכלל בתכנית שינויים שהציג הדייר - הוא בגדר ליקוי, וזאת בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי בהרכב של שלושה שופטים, בע"א 1085/04 ליגד השקעות נ' ארונצ'וק אלכסנדר (שופטים: ה' גרסטל, ע' פוגלמן, א ש' שילה, 18/01/2006, מחוזי ת"א), שבו נפסק כדלקמן:
אשר לפיצוי בגין רוחב המסדרון: טענתה של המערערת בעניין זה מתבססת על ההנחה שבית משפט קמא קבע שהשינוי במסדרון נעשה לבקשתם של המשיבים. פסק דינו של בית משפט קמא אינו מכיל כל קביעה עובדתית שכזו, ומכל מקום, מקובלת עלינו קביעתו שאפילו היו אלו פני הדברים, עדיין היה על הקבלן המוכר להתנגד לשינוי שאינו מתצאים לתקנות, ולחילופין, להעמיד את הקונים על החריגה - דבר שלא הוכח שעשה.
אם כן, מה חטאו של מומחה התביעה? שכלל בחוות דעתו ליקויים תכנוניים?!
לסיכום הדברים, יש אמת ויש אמת משפטית. יש ופסק דין זוכה לערעור ויש שהערעור זוכה, ויש שפסק הדין לא זוכה לערעור, או שהערעור נדחה. כך או כך, פסק הדין הסופי הוא פסק דין, ואותו יש לקיים; אך האמת, חזקה יותר מכל בית משפט, ומוטב כי בתי המשפט יעשו ככל שביכולתם למנוע את הפער בין האמת, לבין האמת המשפטית, הרי לשם כך הם יושבים בדין.
