המומחים
בעשרות השנים האחרונות, בעיקר החל משנות השבעים של המאה הקודמת, התגבש מקצוע חדש בענף הבניה בישראל, והוא – "מומחה לביקורת בניה".
המומחה הקלאסי, כפי שמצופה ממומחה, מקצועו אינו "מומחיות", אלא מקצוע מן המקצועות – כגון – רופא אורתופד, רופא אורולוג, מהנדס בניין- קונסטרוקטור, מהנדס בניין עם התמחות באקוסטיקה, אדריכל עם התמחות בשימור מבנים, גרפולוג, שמאי מקרקעין, מודד מוסמך ועוד מקצועות שהם ייחודיים לבעליהם.
והנה, המקצוע החדש שהתגבש – מתמקד במומחיות, תוך נטישת המקצוע שהיה אמור להיות הבסיס לאותה מומחיות.
מצד אחד, התופעה גרמה למודעות לתכנון כחוק - ונוצרה תרומה לאיכות הבניה, כי אותה מומחיות באה לידי ביטוי בכתיבת חוות דעת מקצועית שמוצאת את מקומה בנתיב משפטי, וגורמת בסופו של יום לקבלת פסק דין שיוצר אכיפה של חוקי הבניה, היכן שהאכיפה לא נוצרה קודם לכן, בשלבי התכנון והביצוע.
מצד שני, המומחיות שהתגבשה, התנתקה אט אט בהדרגה מהמקצועות האמתיים והתכנסה בתוך "המקצוע החדש", שהוא מכוון בעיקר לריצוי המערכת המשפטית - תוך זניחת כללי המקצוע, וכתוצאה מכך רמת חוות הדעת יורדת כפי שיבואר בהמשך, ובעטיה יורדת רמת הביקורת על הבניה ונפגעת איכות הבניה בישראל.
מדובר בתהליך הדרגתי אך עקבי, ופגיעתו המצטברת - רבה.
המקצוע המתגבש נסגר כמעט הרמטית על ידי בתי המשפט, ומעודד רדידות מקצועית, מהטעם שבתי המשפט מעדיפים מומחים הנוחים להם, בהתבטאויותיהם, בתפישתם, בהתנהלותם, כאלה שמסירים מכתפי בית המשפט באופן חלקי – אחריות ועול. מקצוע זה הוא בלתי מוסדר, ללא רישום, ללא רישוי וייחוד פעולות, אלא כל כולו נקבע על ידי מי שאינם בתחומי המקצוע, והם – השופטים.
במה דברים אמורים?
בית המשפט מייחל לפשרות בין המתדיינים לפניו, ועל כן יעדיף פתרונות "לא קיצוניים", כאלה ש"אפשר לחיות איתם".
לדוגמא, בדרך כלל, אם נחוץ מהבחינה ההנדסית לפרק חיפוי אבן בגלל שהדבק בין החיפוי לבין שכבת הרקע פגום, ובהיות התקן החל - הוא עם דרישות לקיבוע האבן בהסתמך על הדבקה +עיגון מכני, הרי פתרון של חיזוק בברגים, במקום החלפת החיפוי – הוא פתרון לקוי כי מרכיב ההדבקה נזנח בפיתרון זה. יחד עם זאת, הרעיון של הסתפקות בברגים יתקבל על ידי ביהמ"ש בברכה, במיוחד אם המומחה שבית המשפט מינה - תומך בכך...
כתוצאה מכך, מתקבל בניין עם חיפוי פגום, אך בחסות בית המשפט השואף להימנע מפתרון "קיצוני", "לא מידתי", פתרון שלא נראה טוב בעיני השופט [שהוא הדיוט בתחום המקצועי].
מדוע הפתרון לקוי?
פשוט מאוד: הדרישות בתקן לא מסתפקות בקיבוע מכני, אלא הן כוללות שני מרכיבים, זה בצד זה - קיבוע משולב, הכולל הדבקה, ועוד: חיזוק מכני על ידי ברגים.
על ידי יישום פתרון של ההברגה, כשההדבקה פגומה – לא נוצרה ההתאמה החיונית לתקן, שכן ההדבקה נותרה פגומה כשהייתה...
משמעות הדבר היא – קיים [אורך חיים] מוגבל של החיפוי, נשירתו וגרימת אסון כעבור כמה שנים לאחר פסק הדין, שבוודאי כבר יישכח...
דוגמא נוספת היא, בית פרטי שנבנה בניגוד לכללי המקצוע, עם ביסוס רעוע.
פתרון אחד הוא הריסת הבית וביצוע מבנה חליפי תחתיו, כי אין אפשרות להחליף את היסודות, שחלק מהם ממוקם בריחוק מהקונטור של הבית.
ראה פתרון מסוג זה שנפסק על ידי כב' השופט ד"ר מנחם רניאל – בית המשפט המחוזי בחיפה, ת"א 3071-07-16 יעקב אבשלום נ' כתאבי ואח', פסק דין מיום 30.06.2020, בו נפסק על סמך חוות דעת מקצועית של מומחה התביעה החתום על מאמר זה, ובאישור מומחה בית המשפט – המהנדס סוהיל סאבא, כי הפתרון לביטול השברים שנתגלו בבית, בעקבות ביסוס לקוי - אינו אחר מאשר הריסת הבית ובנייתו מחדש.
יש גם גישה אחרת, בה מעדיף בית המשפט [במצב דומה] לאמץ חוות דעת אחרות, לפיהן אפשר להסתפק בתיקונים, למרות שהתיקונים משאירים את הביסוס הלקוי - באותו מצב לקוי.
במקרה כזה, שהוא שכיח בבית המשפט, נקבע פיצוי חלקי - או אף מנגנון תיקונים, הבית "מתוקן" לפי המתווה שבפסק הדין, וכמובן, כעבור זמן לא רב נסדק שוב, ואולי גם מהווה סיכון בטיחותי... לאמור, פסק הדין לא הועיל דבר.
הגישה האחרת, זו הפוגעת באיכות הבניה, שכיחה ומקבלת עידוד משפטי, כי למראית עין – לפחות בשלב המידי – היא נראית "מידתית", "שקולה", "אחראית", "מתחשבת", "מאוזנת", אך... אינה נכונה מבחינה הנדסית.
המומחים שהפכו את המומחיות למקצוע, מומחיותם באה לידי ביטוי בעיקר בשיטות, לתת סיפוק מידי לבית המשפט, וכך הם מתמנים שוב ושוב, ועל כך עיקר הביקורת.
מומחים אלו יוצרים איגוד בלתי רשום, חבורה סגורה, שיכולים להיכנס אליה רק מומחים שנוטשים את המקצוע ומנכסים לעצמם מומחיות - במומחיות.
על ידי כך, בית המשפט מפסיד את קבלת הייעוץ, שלו הוא ראוי, מהמומחים האמתיים.